[ליצירה]
מזויע!!!
מזויע! זה מה שיש לי להגיד! זאת אומרת, לא הכתיבה. הכתיבה טובה, כמובן, כמיטב המסורת הצינית של ימינו. "מפוקחת", הם היו קוראים לזה, ואני סתם חושבת לי... כמה יותר קל (לכולנו, מסתבר) להרוס מלבנות. להמליך את היאוש עלינו למלך, לסגוד לנחש ביודעין....
מה רצית להגיד פה, הדס? ש-"עזב ה' את הארץ"? שהאדם הוא קליפת-כלום נבובה (ולכן) מלאה בעצמה? רצית להציב מראה בפני כל הכיעור של העולם הזה, של האדם שבתוכו? אבל בשביל מה?... הרי לכיעור כולנו כל כך מודעים כבר, מודעים יותר מדי, מודעים עד אובדן-כאב...
אולי הגיע הזמן (להתאמץ ו-) לחשוף את היופי?
[ליצירה]
לליאורה -
דיכאון קליני הוא לא אורח חיים נבחר ולא "סבל שאנחנו מייצרים אותו בתוכנו". כלומר- כן, אבל לא מבחירה ולא בשליטה. כך למדתי, לפחות. כך עד שיוכח אחרת.
ודליה היתה אדם רגיש בצורה מופרזת, עם אישיות חלשה, שסבלה מדכאון קליני ואף אושפזה. אז זה שיש "חתולים ועצים וטבע ובלוגים" - אהממ.. אולי זה לא כ"כ רלוונטי לכאן. מה את אומרת?
[ליצירה]
זה חמוד. ציפיתי לאיזשהו סיום דרמטי ועצוב, כמו שהאבא כבר לא בחיים או לא במצב מתפקד או משהו בסגנון, כי החזרות המרובות על "אבא אבא אבא" כאילו הזמינו את זה, ובסוף זה לא היה. השארצ את זה כקטע תמים ומתוק חף ממניפולציות. יפה. רק הערה קטנה: לילד בן 4 אין עדיין את התובנות ש"מחר אמא תבוא בלי עוגה", והוא בכלל לא חושב על "מחרותיים"
תגובות