משקולת
מכבידה
על ידי
עני עצומות
מלראות
.מרצון
´משקולת מכבידה ´
אמר א-לוהים
´לא בכדי´
וקול בתוכי מיצמץ
האם זו אמת?
או שמא
חמד לו
לצון.
בעז דרומי
-
...סרפד ותה ורוח הקדים.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לי אישית קשה להתייחס בבת אחת לכל ולכן אתמקד בחלק הראשון. אני מקווה שתמצאי תועלת בדברי ותתקני אותי במידה וטעיתי. עליה פסולת שחורה סודקת את הרחובות ושקט ירושלמי, כתמיד נשום רוחות בית והמהום משאיות. ?נדמה לי שצריך תרוץ ממש טוב כדי לכתוב שפסולת שחורה "סודקת" את הרחובות; בדר"כ היא מלכלכת, מזהמת, מזעמת וכו' ?השקט הירושלמי מנוגד לרחובות נסדקים, לכאורה. ? "נשום" - לא ברור לי כלל למי זה מתייחס. אע"פ שהשתמשת בחומרים חושיים שמציירים תמונה חיה לנגד העיניים, עולה "זרות" כללית מהפתיחה. מי יתנני כנצח את הלילה הבהיר הזה על שלוותו הדקיקה, המשתקפת בבוהק נרגילה ישנונית – על היללות הפעוטות הבוכיות שכמעט נתעלמו-נתאלמו בבליל הקולות הגרוניים מעל מכסה הביוב הסגור. אני מבין שהדוברת מזהה איזה אלמנט של "נצח" בלילה "הזה", היא מסוגלת אפילו להצביע עליו,-על נצחו הירושלמי עם כל זוהמתו (הפסולת והרעש) המלא סתירות; ישנוני ומילל, בהיר ובלול- הרי אלו השעות של כל היצורים [מצורה] לצאת מהתרדמת, בלילה כזה הברסלבי יוצא להתבודד ולעשן (סתם אסוציאציה שלי). ? היללות הבוכיות מתגוררות בביוב. אני לא מצליח לעכל את זה או שלא הבנתי נכון. "ופתאום כולנו דברנו חתולית." השורה זאת אמורה להיות שורת מחץ והיא לא. היא תלושה מהשיר. שיר שמואד מתכתב עם עצמו ופתאום נזכר ב"כולנו". זו בעיה להתחיל ב"מי יתנני"- משאלת לב פרטית, ולהשליך אותה על הכלל. ועוד. היה צריך לקרות משהו כדי שהתאפשר לומר "פתאום". אינני מבין בפוסט ירושלים ודומיו. אני כן מרגיש שדוקא הפתיחה והסיום שאמורים להיות החזקים יותר, תפארות לשיר, עמומים מדי וחסרים את העוצמה והריכוז השירי המצופה מהם. ב"ה אחזור לשאר החלקים [ליצירה]
- [ליצירה] אני ממש מתרפק על השירים שלך (לא רק אני...) עדין מאוד וקולט מראות וקולות שאחרים לא. [ליצירה]
- [ליצירה] מצא את השאלה של התשובה. [ליצירה]
- [ליצירה] מבריק הצלחת להפתיע ואם זאת לעורר חשד שמשהו פה מטונף. המתח נשמר כהלכה ויוצר עיניין וסקרנות אבל פסימי להחריד! חלפה בי צמרמורת. כל הכבוד- השפעת עשית משהו גדול! ידי על מקלדת רוטטת כל משקל גופי מתנדנד על העכבר " תולה ארץ על בלימה " יפה. @ בעז. [ליצירה]
- [ליצירה] אם זה זכרונות ילדות אז הכתיבה יוצרת רושם מוטעה, שהמספרת כבר בתור ילדה קטנה הייתה עם מודעות אדירה. (מה, כזאת את? היית) ואם זה באמת ילדה, המחשבות שלה לא מתקבלות על דעתי. בשלב זה "עשית ברווז" יותר מדי בלוע עם המשך המשפט, לטעמי. [ליצירה]
- [ליצירה] מהיר וקולע אבל-- אלוהים לא איתך בכל מחיר ובכל מצב. אם תבגוד בו או יבגוד בך כפליים. [ליצירה]
- [ליצירה] רק כמה מחשבות וכן דברים קטנוניים, כמו שאומרים, שהפריעו לי: בבית הראשון- מתחיל בשאלה בלשון עתיד "ומה תעשה בזקנתך" ופתאום מדלג להווה "גם העולם זקן היום" אבל חשבתי שהאב עוד לא זקן... התיאורים שאחרי "העולם זקן" אינם מתחברים לי בפשטות לזקנה. גם לא ברורה לי תכלית השאלה שחוזרת שוב בסוף, מהי מחדשת? ובתוכנה- "ומה תעשה אתה אבא" למה מרמז ה"אתה" הזה? בבית השני- הוא גרם לי לחשוב שמדובר שוב בשיר שואה בגלל הרציף. אבל לא נראה.. ואחרי זה הילד שמנחה את אביו כאילו הוא האב, ואין לי טענות בעצם לבית הזה ...רק שלא הבנתי הכל. בבית השלישי- "ועתה המקום" בלבל אותי וריגש, כי הבנתי שהבן מספר בפרטי פרטים מה שהולך להיות והוא כלכך יודע! מה שלא הבנתי איך הוא כבר עיוור.. וחשבתי שאולי הוא בכלל מלאך ולכן. * * * כל הקטע הזה שהבן מוביל את האב לא מתקשר לי עם יצחק בכלל. אני מכיר מן התורה יצחק מלאכי, תלותי, עיוור שאפילו אשה אינו מסוגל לקחת לבד. אז מה- נסיון להשליט את הקורבן בתור המניע של המציאות.. משהו בסגנון הפילוסופים? השכל הפועל שכבר יכול לפשוט את גופו? (במונולוג הבן יודע מה יהיה ולא איכפת לו למות) זה מעצבן. אין ברירה יצחק מהתורה משחק כאן, אבל כל קשר אמיתי בין מהות הדמיות אינו. תם ולא נשלם [ליצירה]
- [ליצירה] כאן זה מושלם. ליבי החסיר פעימה.. או שתיים. [ליצירה]
- [ליצירה] מוזר [ליצירה]
- [ליצירה] שכוייח! ובכל זאת, וגם ברגעי הספק המחלחל (גם למאמין באל אחד, גם למאמין) יש בו באתאיסט המון עוצמה שאין הוא זקוק לפנות לגורם אחר מלבדו. כל השאר- היהודי, הפילוסוף, הנוצרי, וכו' יונקים בצורה כזאת או אחרת מאלוהים. [ליצירה]
תגובות