בס"ד
נשמת הציפור
"מתהלך בעיר הישנה ורעש בה מכל פינה אני מכיר כבר
מכיר כבר את דרכי הדרך לשער הרחמים..."
ירושלים
באחת מאלפי פניה
נגלתה לעינו.
גרמה לו להירגע מסערת הרגשות שהיה נתון בה לאחרונה,
מתחושת חוסר דרך שפעימה בו.
מרצפות אבן ובתים עתיקים
חלפו מול עינו כנעים מעצמם.
כשהרים את עינו נגלה לו סבך העלים שעיטר את הסמטה
כששמיים תכולים מבצבצים מהם.
לקח נשימה ארוכה וחש איך
מחו מצטלל מהשלווה והרוגע.
כמו אספו אותו הרחבות כמו שהוא
העניקו לו בלי גבול בלי ציפייה,
והוא חש את האושר שמציף אותו
אך נוגע בצער בשיאו.
כך זה תמיד האושר בשיאו יגע בצער
הוא הכיר את עצמו זה כנראה חלק ממהותו.
המשיך ללכת חש ברוח המלטפת את פניו
נגועת בו בלי מחיצות שגרת יומו
בנשמתו.
כשהגיע לקצה הרחוב נגלה לעינו מראה מלא העוצמה
של חומות ירושלים העתיקה.
דוממת מרשימה,
"כמוני לפעמים גם אני כמו חומה" עברה במוחו המחשבה,
מסתיר את עצמו בתוכו קובר את אישיותו עמוק עמוק בחומתו.
המשיך ללכת וירד בשעל המדרגות העוזב את השכונה
עתה ניצב למרגלות החומה
במרחבי הדשא המוריקים של גיא בן הינום,
הוא החל מטפס לעבר העיר העתיקה
עשרות מדרגות עתיקות חצבות בסלע
היוו את דרכו
האחרונה.
הוא עלה בהם וחש איך בכל צעד עוזב הוא
את מציאות היום יום את השגרה וממריא.
למעלה על החומה ניצבה ציפור
ציפור קטנה יפיפייה
ניצבה על קצה החומה
היום זהו יומה הגדול היום תעוף לראשונה
פרשה כנפיה
הביטה מבט אחרון על העולם מהקרקע
לקחה נשימה התגברה על הרצון להישאר
בכללי המשחק הישנים בעולמה המוגן והבטוח
וקפצה
תחילה צללה ונידמה היה כי ניסיון התעופה
יביא את מותה
אך הנה פרשה כנפיה במאמץ
והתרוממה במעופה.
אז החלה צוברת גובה נפעמת מיופייה של העיר ממעוף הציפור
כשהביט בה
הוא חש בנשמתו
איך נפשו ממריאה מתרומת מעל מציאות יומו
מדרגה אחר מדרגה
לעיתים קשה עליו הנשימה
אין הוא רגיל במאמץ שכזה.
אך הוא ממשיך צעד אחר צעד
לעיתים נח,
אך יודע זעות דרכו
שביל חייו ותכליתו
ובה ילך עד יום מותו.
בקצה השעל במעלה המדרגות ממש לפני חומת העיר ניצב
מנזר גדול
כשהגיע למעלה המדרגות החלו פעמוניו לצלצל.
צלצול עז מחריד
אחד ועוד אחד ועוד...
כשהגיע לסמטת האבן המפרידה בין המנזר לחמות העיר העתיקה
המשיך המנזר בצלצליו העזים,
כך שהוא לא שמע את קול הילוכה של
דמות הנעה מאחריו בחסות הקול.
זר בעל עיניים שחרות יוקדות,
זעם נשקף מהם.
לבוש במעיל שחור ארוך וכפפות עור חציות
התקרב אל היהודי בחסות הרעש.
צלצול ועוד צלצול,
והדמות ניצבה מאחוריו.
שלחה ידה למותניה,
הוא הספיק להתבונן בשמי ירושלים בשעת שקיעתה של השמש,
באופק הנצבע באדום ארגמן בהד העולה מנשימתו,
באילן מרשים הצומח בצד הסמטה.
ועל פניו עלה חיוך,
מתחושת הכרת תודה כלפי בוראו.
הזר
שלף פגיון חד מחגורתו ובתנועה מהירה
תקע את הפגיון בצד צווארו.
ואז המשיך לקול הפעמונים,
שקט השתרר בסמטה
רגע של דממה
כשהבין את שקרה לו נשא עינו לשמיים
ליבו רחב מתודה
פיו מלמל את שירו של ר´ יהודה הלוי
"דרשתי קרבתך
בכל לבי קראתיך
ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך"
הוא חזר עליו שוב ושוב
עד שהחלו ברכיו כושלות אט אט
הוא השתרע על סמטת ירושלים
שעל פניו חיוך.
ציפור אחת קטנה שניצבה על שער העיר הביטה בו
באדם השוכב מתבוסס בדמו למרגלות החומה
שמעה שירתו
פרשה כנפיה התרוממה משם גבוה גבוה
ועשתה דרכה לכותל המערבי
ובין האבנים הקדושות מצאה מקומה
ונשאה תפילתה
ושם למעלה בשמיים בין מדורים ודינים ברחש וההמולה,
השתררה לפתע דממה. דומם ניצבו המלאכים לפני רבנו של עולם
לא ניסו לסנגר לא ניסו להאשים, רק תפילתה של נשמה ריחפה לה
כמו פרשה כנפיים עפה לה מעלה מעלה אל עבר כיסא הכבוד...
תגובות