אני כותב לא כי יש לי כח להיפך כי נגמר לי הכח...

ביום שישי היה שיעור של הרב [מו"ר הרב דרוקמן..] באמצע השיעור נכנס מישהו לכיתה והביא לרב פתקה... הרב הסתכל וראית שמשהו לא טוב קרה...

הודיעו לרב שאיילה נפטרה...
אני לא מכיר את איילה. לא הכרתי...
אבל את הכאב של הרב ראית בעינים של הרב היה קשה לרב להמשיך בשיעור... הוא ממש השתנק מכאב...

נסעתי הביתה כאילו לא קרה כלום...
באוטובוס בדרך לגילה כבר לא יכולתי יותר... זה מתחיל בשרון אלמקייס שנהרג בהר דוב וזה ממשיך בזה ודי!
די!

לא יכולתי... הדמעות כבר גלשו לבדן...
ואח"כ בקושי כוחות לעלות הביתה היו לי... הדמעות פשוט לא הפסיקו לנזול...

ואני שואל את עצמי איפה אני?
איפה אנחנו? איפה עם ישראל?
איפה האמת שלנו?
לאיפה היא נעלמה?
הדמעות פשוט לא הפסיקו נכנסתי הביתה וישבתי ופשוט בכיתי בלי שום דבר אחר...
ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי...
אבל נשברתי!
נשברתי לגמרי!
והשבירה הזאת היא לא סתם שבירה זאת שבירה שמטרתה אחת

הגיע הזמן להתעורר!!!
עד עכשיו יכולנו להתחמק, יכולנו לומר ´לא, זה בגללם...´,
נגמרו התירוצים!!!
אם יש סיבה למה אנחנו סובלים כי אנחנו מיואשים! כי אנחנו לא מאמינים בעצמינו! אנחנו לא מאמינים בדרך שלנו!! אנחנו מתעסקים בשטויות במקום להתעסק בדבר המרכזי ביותר!!!

הקשר שלנו עם הקב"ה
הקשר שלנו עם ארץ ישראל
הקשר שלנו עם התורה
הקשר שלנו עם עם ישראל!

איפה כל הקשרים האלה???
איפה הם???
ואיפה אנחנו...

אני כותב לא לצעוק עליכם אלא על עצמי!!!
די!!!
די
די
די!!!

הגיע הזמן לצאת מזה!
להתחיל לחיות חיים אמיתים! חיים של תורה! חיים של ארץ ישראל! חיים של עם ישראל!

והדבר הכי חשוב לא להתיאש!!!
לא להתיאש!! זה הדבר האיום ונורא ביותר שיכול לקרות לנו!!!

אסור בשום פנים ואופן להתיאש!!! זה הניצחון של המרצחים עלינו!!! אם אנחנו מיואשים אנחנו נופלים!!!

עכשיו מסתכלים עלינו כל קדושי העליון האלה מהרוגי המרצחים של היום והרוגי המרצחים בכל הדורות והם אומרים כשדמעה בעיניהם...
"לא נהרגנו סתם! נהרגנו בשביל שתמשיכו את הדרך שלנו! את דרך הקודש! את דרך האמת!"

הלוואי שנהיה ראויים לכל ההקרבה שהם הקריבו עבורנו...

אוי!מתי יבוא משיח ויקומו כל המתים לתחיה ונבנה בית המקדש ונראה את כל ההרוגים על קידוש ד´ רוקדים שמחים איתנו בבנין שלם!!!

"יבנה המקדש עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה..."
במהרה בימינו אמן.