היא הולכת במורד הרחוב הצר.

גופה העירום עטוף בשכבה של שקרים

המתמוססים לאיטם בגשם,

ששוטף אותה חלקים חלקים.

הדמעות נמהלות במבול,

דווקא לא קר לה עכשיו.

היא הולכת לאט.

אפילו לאט מאוד.

מביטה קדימה אל תוך מכולה גדולה ירוקה.

חתולי אשפתות משחקים.

ברחוב המקביל יש ילד אחד,

שלא מדבר.

היא חושבת עליו לפעמים,

ושותקת.

היא שותקת שתיקות של חשיבה.

וחושבת חשיבות של שתיקה.

כוכב נופל עכשיו.

היא בוהה בשמיים.

פעם מישהו אמר לה שצריכים לבקש משאלה.

מישהו שאכפת לו.

אז היא בקשה משאלה,

ולפני שהמשיכה ללכת הוסיפה:

ושלפחות זה יראה אמיתי.