"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו- אברהם, ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".
ובלילה, אברהם עלה על מיטתו. שעה ארוכה התלבט: ואולי לא נכוחה שמעתי? ואולי אלו דברי השטן, המבקש להכרית את זרעי? ולבסוף החליט: אלך. ואם טעיתי, ה´ כבר יאמר לי. אני סומך עליו. אבל שרה... מה היא תגיד? ובסוף החליט להשכים, כדי לא לראות בצערה. וכך נרדם לו, מלא במחשבות, לקראת המחר.
"וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, וייקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים".
יצאנו לדרך. שרה עדיין ישנה, לא יודעת מה מחכה לה. ספרתי ליצחק ולנערים שאנחנו הולכים לטיול- טיול ארוך. עכשיו אין כבר דרך חזרה. אם ה´ אומר- עושים.
לילה. יצחק שאל למה לא עשינו היום אף מסלול- הוא עוד מכיר את האזור. אין לי לב לספר לו. אני רוצה להקל עליו, להעניק לו כמה שיותר אהבה לפני הסוף.
בקר שני. יצחק כבר מבין שזה לא טיול, בטח חשב על זה בלילה. הוא חושב שמשהו השתבש. שרה כבר בטוח דואגת. חושבת שמי יודע מה קרה לנו- כמו תמיד. ואולי היא גילתה את האמת באיזו שהיא דרך. הרבה יותר גרוע.
ערב. איזה יום סיוטי היה היום. יצחק רצה לחזור הביתה, לאמא. רק בערב הוא נרגע לאיטו. עכשיו הוא הבין שאני מתכנן משהו מיוחד. עכשיו, כאילו כדי להכאיב עוד יותר הוא מסתובב כל הזמן, מלא ציפייה להמשך. הוא לא יודע מה מחכה לו. אני לא יודע עוד כמה זמן אני אחזיק... ושרה- יש לי תחושה לא טובה בקשר אליה, כאילו קרה משהו... אבל אני מרגיש איך ה´ נותן לי כוחות להמשיך, ואני רק בטוח יותר ויותר, ככל שעובר הזמן.
בקר שלישי. זהו היום הגדול. ספרתי ליצחק שבערב נעצור להקריב קרבן, והוא בקש לעזור לי להדליק את האש. אני בטוח שאני עושה את המעשה הנכון, אבל הייתי רוצה בכל זאת לקוות, להתחנן.
אלוקים- למה???
"ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק"
"יצחק, תסתכל- אתה רואה את המקום שם באופק?" ועיניו של יצחק מתרחבות לנוכח המראה הזה, שכמוהו לא ראה. "שם נקריב את הקרבן".
" ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת המאכלת - וילכו שניהם יחדיו"
בוקר. הרים. באופק ניתן לראות שאחד ההרים שונה- במשהו (מה?).
התמקד.
למרגלות ההר מחכות מספר דמויות. שתי דמויות נפרדות מהם, מתחילות לטפס.
התמקד.
אחד, זקן, מוביל. מתרכז בשביל, הולך מהר. פניו אומרות נחישות. רואים עליו שהגיע להחלטה, החלטה כואבת- אבל נחרצת. לידו, ילד. מקפץ בעליצות ובוחן את הנוף. באוויר קיים מתח מסויים, נורא הוד, אך דומה שהילד לא מבחין בו.
למטה, האחרים.
שני נערים וחמור. נראה שהם בני הלוויה של השניים שעלו. החמור רועה בצד, שני הנערים מדברים ביניהם בשקט. הכל בסדר.
"ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר הנני בני. ויאמר הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה? ויאמר אלוקים יראה לו השה לעולה - בני. וילכו שניהם יחדיו."
והמבט חוזר למעלה, לשניים שעל ההר.
מה קרה? נראה שפספסנו משהו קודם. הנער הרבה יותר שקט כעת, מבולבל. ואז הוא מביט את אביו, ומבין. הבעתו מתחלפת- בלבול, תדהמה, פחד, ולבסוף- נחישות עמוקה. עכשיו הם קרובים יותר אחד לשני, סוחבים את העצים ביחד.
" וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת - לשחוט את בנו"
זהו, הגיע הרגע הגדול. כבר לא נשארו ספקות. והמאכלת מתחילה לרדת. עוד רגעים אחדים, והיא תגמור את מלאכתה.
נראה שהטבע כולו משתתף במעמד. מכל עבר מגיעות החיות וצופות מבעד לצמחיה המתנוצצת מטל הבוקר. והמאכלת ממשיכה לרדת, ביציבות, בלי רעידות- אבל לאט.
מבטי האב והבן נעולים זה על זה. שקט, שום דבר לא זז. רק המאכלת ממשיכה לרדת, כאילו מעצמה.
והמאכלת יורדת לאטה.
"וירא אליו מלאך ה´ מן השמים ויאמר אברהם אברהם, ויאמר הנני. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ,כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני"
האם לחינם סבלתי? בדיוק עכשיו, כשכבר חשבתי שאין דרך חזרה, שעשיתי את זה?
"וישא אברהם את עיניו" לראות מי הוא המתעתע בו, "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך"
יש קרבן אחר . קרבני- קרבן בני- לא רצוי לפני ה´. למה???
ואז הוא הסתכל סביבו, ראה את הכל, והבין. ריח גן עדן עלה מהאיל.
"ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו"- בלב שלם , כאילו את בנו היה מקריב.
" ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה´ יראה אשר יאמר היו בהר ה´ יראה, ויקח אברהם את יצחק בנו וילכו שניהם יחדיו"
תגובות