הפצוע הזה זה לא אני ולא אתה.

הפצוע הזה זה אף אחד וכולם ביחד.

בתוך כל אחד מאיתנו שוכן הפצוע אשר חי חיים רגעיים. תהא הסיבה אשר תהא.

הקטע הבא מתאר פצוע אלמוני, הוא נשאר באלמוניותו לכל אורך הקטע.

"אף אחד לא חי לנצח, כולם בסוף מתים". זה היה המשפט שעבר בראשו של הפצוע שעה ששכב מתבוסס בדמו באמצע הקסבה של שכם. הכדור שחדר את השכפ"ץ-הלא-קרמי הכריע את גורלו והחובש אפילו לא הקדיש את זמנו לנסות להציל אותו - היו עוד הרבה פצועים בשטח. לפצוע הזה אין סיכוי. איך אומר המושל בארה"ב שעה שהוא מכריז על הוצאתו להורג של נידון למוות, חשב החובש בזמן שעבר לפצוע הבא, "אלוקים ינצור את נשמתו".

הלחימה הקשה המשיכה עוד שעות רבות, אך הפצוע לא שמע כמעט ממנה, הוא שכב שם בלי לזוז, חסר הכרה לסירוגין. המחבלים גברו על כוחותינו והדפו אותם לאחור, אבל אף אחד לא חשב לבצע בו לינץ´, הם רצו להרוג כמה שיותר, אחר כך הם יגיעו אליו.

הוא שכב שם, חוזר מדי פעם להכרה מעורפלת ונוחת חזרה לחוסר הכרה מלא. שפתיו נעות אך קולו לא ישמע, מי שינסה לקרוא את שפתיו יצליח במאמץ מרובה להבחין בשמה של אהובתו שעולה על שפתיו האדומות מדם.

את הגוף הם שברו. הוא לא יכול לעשות כלום. אך את מוחו אי אפשר לשבור. הוא שוכב וחושב על המון דברים: על המוות, הוא לא פוחד ממנו. על הדגל שבשמו הוא הגיע על לפה. לפחות שהתמונה בעיתון תיהיה נורמאלית.. אין לך מה לדאוג עליה אמר קול בראשו.. אתה בעז"ה לא תצא מפה בשקית!. הוא המשיך לחשוב על משפחתו, הוריו. הוא אמר כבר וידוי ושמע ישראל והוא המשיך לחשוב עליה. על אותה אחת שהצליחה לכבוש את כל כולו ועיניו נתמלאו בדמעות. הוא כ"כ אוהב אותה אבל אף פעם לא יצא לו להראות לה עד כמה. הוא נזכר באותו מכתב שהוא השאיר חתום ונעול לפני כל יציאה לפעולה. הוא ביקש ממנה לשכוח אותו ולהמשיך הלאה בחייה.

במוחו התחיל לעלות הסרט. החוקרים הישראלים שגילו את קיומו של הסרט בינואר 2015 קראו לו "סרט הסיכום האישי", זהו סרט מהיר המכיל תמונות וזיכרונות מאירועים מרכזיים של האדם. האדם רואה אותו בעיניו בדקותיו האחרונות, הוא מופעל אוטומטית במוח. "אין לנו מושג בדיוק איך זה פועל", אמרו החוקרים, "כנראה עוד פלא אלוקי בלתי מוסבר של גוף האדם".

הוא צפה בסרט הנה הוא ילד קטן, חבל שאין תאריך בסרט, חשב לעצמו בהומור מוזר של אדם הנוטה למות.. הוא המשיך לראות אותו בגן. החבורה הקטנה שלהם. הילדים ה"אמיצים" שמעיזים ללכת למאחורי הגן. הנה הוא בתוך האוהל בגן. היום בו הלכו לחבר בפעם הראשונה, לבדם. היום הראשון בכיתה א´, את השלום כיתה א´ שעל הלוח.

שנות היסודי והתיכון חלפו ביעף.. אין ספק שהסרט מנסה להתמקד באירוע משמעותי אחר. רק רגע: הנה הוא, בחזית בית הספר שלו עומד וחושב מה עושה עכשיו ה"אחת" שלו, זאתי שהוא עדיין לא יודע מי היא. מעניין, הוא חושב אם גם היא חושבת עכשיו עליו.

פתאום הסרט נעצר על היום בו פגש בה לראשונה, פתאום המהירות מורידה הילוך "מסתבר שהחוקרים הישראלים האלה, במסורת ישראלית טיפוסית לא ירדו לפרטים הקטנים.. הם לא ידעו שהסרט לא נותן יחס שווה לכל זמן", הרהר בכעס מדומה לעצמו. הוא רואה פתאום את עצמו נכנס לסניף. היא עמדה שם בצד, מתביישת. "חדשה?", שאל וכך שאלה תמימה הולידה שעות של שיחה. "אם רק מישהו היה מזהיר אותי לאיזו "צרה" ברוכה אני מכניס את עצמי..".

איזה מחבל ארור דורך בטעות על גופו של הפצוע, נופל ופולט כדור אל תוך האוויר תוך השמעת קללות נמרצות. הוא מחייך בליבו. אפילו במצב כזה אפשר להכאיב להם.. התקלה פגעה בסרט והריצה אותו יותר משנה שלימה קדימה. "יצטרכו לשדרג את הנגן הזה", הוא החליט, "חייבים פה שלט שיאפשר להריץ אחורה". אבל כל עוד הוא לא ישיג שלט כזה הוא ימשיך לצפות בסרט.

היא ישבה מולו. מקסימה כמו תמיד וסיפרה לי על מאורעות היום האחרון. ואז הם הגיעו לדיון בסוגיה שהתלבטו בה כל כך הרבה זמן. "נעבור הצבא בתור חברים." ככה החליטו, "זה יהיה קשה, אבל בעז"ה נתגבר", אמרו בדמעות. "נעבור את זה ביחד"!

הסרט המשיך אבל הוא לא ראה כלום. הדמעות הציפו את עיניו בזמן שהוא חשב עליה שוב. היריות שנשמעו מראשו העירו אותו ממחשבותיו חזרה אל תוך הסרט. הוא ראה את היום. הנה הוא חוטף את הכדור, הנה המחבל מועד עליו ו... הייייי!!! יש פה טעות רצינית!! מה הולך פה?! הסרט ממשיך!!

רגע! עצור! אני חי!! הסרט מראה שיש המשך! יוציאו אותי מפה!!

טוב... אממ... מעניין מה צופן לי העתיד...

אההה?! יוווו?!

מה אני עושה שם?! היייי רגע! מה זאת הטבעת הזאת שאני שם לה על היד?! זה מה שאני חושב שזה?!..

מסך שחור יורד על הסרט והכתובית "המשך יבוא.." מופיעה על המסך. חובש הופיע לפתע מתוך האבק.

לא יכולת לחכות עוד 5 דקות?! הטיח הפצוע בחובש המופתע חצי ברצינות חצי בצחוק..

צור את העתיד שלך לחש לי קול. צור אותו לבד. צור אותו בלתי ידוע -זה כל היופי!!