"רוני דנוני", כך הם צעקו לו תמיד וצחקו. על כולם צחקו בכיתה, לכל אחד נתנו כינוי גנאי. אבל בו זה פגע הכי חזק.

אף אחד לא שם לב לזה, אפילו המורים שפקחו עין לא הבחינו באף רמז. "מדוע לא פעלו האורות האדומים אצל אף אחד?!" תבעו ההורים לדעת, אבל היה זה מאוחר מדי. מאוחר מדי בשביל רוני כהן, תלמיד כיתה ה´. הוא היה בן 11 סה"כ כאשר שם קץ לחייו בצורה אשר זעזעה את כל המדינה ימים רבים. 

רוני נולד ביום גשום באמצע חורף 1993 להורים ישראלים רגילים. הוא גדל בבית ממוצע באזור ת"א,  בן יחיד להוריו, והם פנקו אותו ככל שיכלו. לא היה חסר לו כלום בחיים. כלום! לפחות כך חשבו תמיד..

"הוא היה ילד מקסים", סיפרו כולם.. "אף פעם לא חשבנו שהוא יעשה כזה דבר.." באמת, לא היתה סיבה שמישהו יחשוב – פני השטח נראו רגועים, אך מי יכול היה להעלות על דעתו כי זהו השקט שלפני הסערה, או שבעצם הסערה כבר מתחוללת בפנים בתוך הלב הקטן והדואב?! אף אחד לא הצליח להבין מה הניע ילד קטן בן 11 ליטול את חייו.

רבות נכתב על סיפורו הטרגי של רוני. עיתונים מולאו בכתבות ופרשנויות, אך אף אחד לא גילה את הסיבה האמיתית. רוני לא השאיר מכתב הסבר.

במסגרת עבודתי כפסיכולוג ילדים ניסיתי להתחקות אחר נסיבות מותו ואולי לפצח את חידת מותו, וללמוד את התסמינים שקדמו לאותו בוקר גורלי בו מאס בחייו. חיים שהוא בקושי הספיק לטעום את טעמם.

נפגשתי רבות עם הוריו, מוריו וחבריו. מלאתי מחברות על גבי מחברות אך, לא יכולתי לשים את האצבע על סיבה מספקת אשר בכוחה להניע ילד צעיר כ"כ למעשה נורא כ"כ.

התעלומה נפתרה אחרי שמצאתי את יומנו האישי של רוני תחוב תחת מיטתו. מצאתי אותו במקרה כאשר ניסיתי למצוא רמזים בחדרו. היומן מתחיל ב1 בספטמבר 1999, יומו הראשון של רוני בבית הספר. ומסתיים ביום הנורא ה 8 בדצמבר 2004. היומן מתחיל ביום הגדול והמיוחד של כל ילד – יום התחלת בית הספר, יום עתיר תקווה ושמחת חיים ומסתיים ביום הגורלי בחייו..

ביומנו מגולל רוני את סיפורו האישי והעצוב, כיצד סבל מהתעללות הילדים ומצחוקם.

לא היו אלה התעללויות יוצאי דופן בקרב הילדים, סביר להניח כי כל ילדי כתתו סבלו פחות או יותר כמוהו. ואכן, במסגרת עבודתי פגשתי ילדים רבים אשר סבלו בדיוק מאותן בעיות. אבל, לא דומה ילד לילד ומסתבר כי ברוני הדברים פגעו חזק יותר מאשר בכולם.

אף אחד לא ראה את הסימנים עליו, הוא ספג את הכל ושמר בתוך תוכו. הוא חשב שככה הוא לא נשבר. הוא חזק. הוא נשבע שלא לבכות. רק לדבר אחד הוא גילה את אשר על ליבו – יומנו האישי, החבר הכי טוב שלו. בעצם, חברו היחיד עלי אדמות.

ערב יומו האחרון כתב רוני את העמוד האחרון ביומנו. הוא החליט שעם סיומו של היומן – הגיע גם זמנו שלו להסתיים.

הוא ידע שזהו לא הפתרון. רבות חשב אולי לגלות את אוזני הוריו במצוקותיו, אך הוא החליט לבחור בדרך הקלה מכולם – בריחה. לברוח מהמציאות. לברוח מהחיים. לא להתמודד מול הקשיים.

נמאס לו. הוא לא ידע יותר מדי על מוות, אבל הוא החליט שזהו, מהעולם הזה הוא לא רואה שיצא לו משהו טוב. הוא שמע פעם איזה מישהו מדבר ברדיו, באיזו תחנה מוזרה שהוא הגיע אליה בטעות, המישהו הזה אמר שיש עולם הבא ושהאדם לא הבעלים על גופו ולכן לא יכול לקבוע מתי ל"החזיר ציוד". נראה לו שזה היה באיזה דיון על המתות חסד. אבל הוא לא ידע מה זה עולם הבא ואם זה בכלל נכון וחוץ מזה, כתב ביומנו, "אם יש אנשים שחושבים שלחוליים סופניים מותר לקבוע מתי למות – אז אולי גם לחולים סופניים בנפשם מותר?". נוסף על כל זאת, הוא לא היה דוס. את זה הוא ידע. הוריו סלדו מדוסים, הם סיפרו לו שדוסים אלה אנשים חשוכים שחיים בעבר ולא מתקדמים לעתיד. אבל גם הוא חי בעבר, הוא לא הצליח להתנתק מהעבר אשר רדף אחריו לכל אשר פנה.

הוא החליט שמחר בבוקר זה נגמר. נמאסו עליו מורים ויועצים, הורים בוכים וחברים מעליבים. מחר בבוקר הוא יסיים את חייו חסרי החשיבות. במחשבות נוראיות אלה הוא נרדם על יומנו. 

הוא טיפס על המעקה והתיישב. הרוח החזקה הכתה בפניו הצעירות והתמימות של ילד בן 11.

לא עברה דקה והמקום התמלא באנשים דואגים אשר פקדו עליו להתרחק מהקצה "זה מסוכן", הם צעקו "אתה עלול ליפול!". כאילו שזה אכפת לו.

אחרי שנוכחו לדעת כי פניו מיועדות אל העבר השני של הגדר התמלא הרחוב בניידות משטרה ואמבולנסים. גם אני הוזמנתי לשם עקב תפקידי כפסיכולוג, הספקתי לראות את פניו הבוכיות והמפוחדות. אבל משהו היה חסר בפניו, היתה זו התקווה. שנים של עלבונות ותחושה קשה כיבו מפניו את התקווה.

הבטתי בפניו והוא הביט בפני אמר שלום ועשה את הפסיעה האחרונה אל עבר מותו.

הוא קפץ. תוך 3 שניות הוא התרסק על הקרקע. הוא ראה את הקומות חולפות על פניו, את האנשים ההמומים אפילו איזה דוס מוזר שעמד והתפלל. הוא ראה את הקולות, שמע את הצרחות והרגיש את ההתרסקות.

הוא שכב שם. מת. לצוותי ההצלה לא נותר אלא לקבוע את מותו.

ילד קטן. כל עולמו לפניו. מת.

האמת היא שרוני לא מת.

רוני פשוט אף פעם לא חי.

הסיפור הזה לא אמיתי, לא היו דברים מעולם. אבל היו. לצערנו, לא חסרים מקרים טרגיים כדוגמתו של רוני. ניתן היה למנוע אותם, את חלקם לפחות.

חישבו פעם הבאה פעמיים לפני שאתם מקניטים את חבריכם, אינכם יודעים במי ובמה אתם פוגעים. וגם אם האדם נראה חזק ו"לוקח את זה בקלות", יתכן שזו היא רק העמדת פנים, אבל בפנים הלב נובל והרוח נשברת.

"חכמים, היזהרו בדבריכם", גם אתם, אנשים רגילים, היזהרו! היזהרו!