קומי, ילדה. אספר לך סיפור... עצמת את עינייך, והותרת את העולם להסתדר לבד. הוא זקן ועצוב, אבל ממשיך ומתגלגל הלאה, עתים בחריקות. גם את, פעם, התגלגלת... פעם הייתה לך מרכבה, ילדה, התזכרי? הקשיבי! קול גלגליה משיקים במרצפות, ושקט בחוץ, ולילה.

את שוכבת על אדרת פרווה – האם זהו דוב הרים שאש בעיניו, או שמא פרווה סינתטית, אנחנו-לא-פוגעים-באיכות-הסביבה? הן גורמות לך להתעטש, אני זוכר. פעם טענת שאין בעולם דוב שלא תוכלי להביס. הבתולה הציידת, הם קראו לך. התזכרי אותם? לפידים ועשן קטורת, ופרחים וקורבנות ואנשים.אנשים... את צוחקת? אך לא. תעתוע של אורות הרחוב... מזמן לא צחקת. קרה ושותקת, כמו הירח.

את מתגעגעת אליו, אני יכול לראות זאת על פנייך. מי לקח לך אותו, ילדה? אך זאת אזכור – אֶת מלכת הלילה,  הרוכבת על עננים אפורים של חצות, ואת בני התמותה, שלקחה לה לתלמידים.

זוכרת?

"למדי אותם," אמר לך, ומול פקודה אלוהית – מי יהין לעמוד? וסיפרת להם. השלכת לרגליהם את כל סודותייך – את הצורה, והגודל, והמרחק. והם קולטים מהר, יצורים קטנים וערמומיים שכמותם. במרכבות חסרות הסוסים שלהם טיפסו והגיעו אליו, תקעו בו מוטות וקרסים כבנחש ים. הם רצו לדעת הכל –הכל! – על העולם. ובתחילה צחקתי, ואחר כך כבר כאב. למטה,אצלכם, היתושים באים בלילה, עוקצים ונושכים וגוזלים את דמם של בני התמותה. יתושים, בדיוק כך. למדנו להסב מהם את פנינו, ולשתוק. סלחתי לך, נערה, אפילו כשמכרת אותי – את סודותיי – ואיך אוכל לכעוס? לא הייתה זו אשמתך. אבל את האור - האור הזה...  ההילה הרומנטית, הנוגה, כתר הקוצים שלי, קנאתה של אפרודיטה (לפעמים היא מסתובבת לעומתי ומחייכת. הרי לך עניין משונה!) – אותו לא חלקת עם איש. לא סיפרת להם על הכאב, על פשר הדקירה הפתאומית בעומק הגרון,  על הדמעות שאיש לא הזמין אותן, על הגעגוע הנורא הזה, שקורע אותם והם לא יודעים למה.

את ידעת אותו תמיד. וגם את הבדידות ידעת, ואת הכמיהה לראות אותם שוב. התזכרי אותו, נערה? את הבחור הזהוב, הגבוה, המחייך? נולדתם ביום אחד, אמנם; אך כשהשמש הנמיכה הוא קם מעריסתכם ויצא לקרוא לעדריו. לפעמים, התדעי, אני שומע אותו מנגן. אבל הוא רחוק, כל כך רחוק מכאן, שאפילו האדס כבר לא מסוגל להבחין בו, לו גם יתאמץ מאוד. הוא זקן וצמוק כעת, ולא מסתובב בקלות כמו פעם.

דמעה אחת זולגת מעינייך, ואת מסיטה מבטך ממני.

הלחישה הזאת, ילדה, הקול הזה במחשבתך – אני כאן, אני מחכה לך... אך לשווא. אינך שומעת. ואני מדבר. בכעס, ביאוש, בתקווה. ואולי, יום אחד, הרמס ייפול ממרום שבתו. הוא קטן וחצוף, חסר מנוחה. כולנו ידענו ימים טובים יותר. אם ייפול קרוב אלייך, אל האבן המתה שבחרת לך לכלא – אשלח לך הודעה. קצת קור  בצנצנת גביש, אולי, או מעט מהאבק היבש שלי, לשתות את דמעותייך.

לנו לא נשארו עוד דמעות. גם את מתגעגעת? פעם בכינו עלייך כולם, וכעת נשארתי אני לבדי לשאת לך קינות. אפורים ודמומים אחייך מתרחקים ממני, צועדים בנתיב הקבוע, האינסופי שלהם, חסרי תכלית. חלקם מעמידים פנים שיקום כמנהגו נוהג – אביך ודודך, עדויי טבעות, נועצים זה בזה מבטים חמורי סבר. על מה תתווכחו עכשיו, שוטים זקנים? על שטח פנים, אולי. או דחיסות. הכעס שלהם כבה, ילדה, התאמיני? הותיר אותם קפואים וריקים.

 ההוא שם למעלה צוחק עכשיו, מן הסתם. ראי כמה קל היה לגרש אותנו... אפילו מארס שלך, האדום והזועם, לא יכול לו.

ואת, בת קטנה, אף את לא יכולת לו. "ציוויתי," אמר,  ואת ציית. לא עבורו, אני יודע. בני האנוש זקוקים ללבנה, נערת כוכבים נוצצת, להקריב לה את דמעותיהם. הוא, ביהירותו,  סבור בוודאי שנכנעת לו; ילדה קטנה ושבירה, בוכה אלי בלילות.

אבל הוא לא יודע, אחות, הוא לא יודע. הוא לא יודע מי היינו – סיפורים או חלומות? וגם אני לא יודע. הוא חושב שגירש אותנו, שלח אותנו לשוט בשמים הזוהרים, המנוקדים בכוכבים טיפשים, שלא יודעים לדבר.

אך אני ידעתי. צעדתי בנתיבים אלה זמן רב לפני בואם של השאר; שכן, אני גירשתי את אבי לכאן, אל האפלה והשכחה. ואביך הכבד, מקומט המצח, הגלה אותי בתורו, אל הבדידות ואל הסיפורים, ואל הצעידה הזאת, החכמה וחסרת הקץ, בין הזמנים.

ויום אחד...