בס"ד

יקותיאל

רוב החיים שלנו מבוססים על מידע קבוע מראש - אנחנו יודעים בדיוק היכן ואיך אנו יכולים לעשות כל דבר. אנחנו יודעים למה מיועד המטבח, כנ"ל לגבי המכונית או המכולת. לפני שמישהו יקפוץ ב"מה פתאום?? החיים מלאי הפתעות" אומר שכן,  ברור שהם מלאים בהפתעות, אבל זו הנקודה - זה כל כך ברור. כל אחד יודע שהחיים מלאים במקרים שלא תצפה להם כך שאלה בסופו של דבר לא ממש מפתיעים. אפילו בצורה העקיפה ביותר, עדיין, אתה מודע לגבולות הבסיסיים של מתי ואיך הם יכולים להגיע אליך.

אתה מודע למשל לעובדה שאף אחד לא יכול לצוץ פתאום באמצע החדר שלך, וודאי שבמאה העשרים לא יהיה שמו יקותיאל.

לכן זו היתה יותר מהפתעה מוחלטת כאשר ראיתי את יקותיאל צץ פתאום באמצע החדר שלי.

היה זה עוד יום שגרתי - מה שאומר שהטלוויזיה שוב לא עבדה כי החיבור שלה למחשב התנגש עם המתאם לווידאו שלא הבין האם הפלייסטיישן2 אמור לפעול עכשיו או שהוא סתם דורש תשומת לב מפונקת כיאה למעמדו.

ככל אדם שמבין באלקטרוניקה, קמתי מהמיטה, התקרבתי לטלוויזיה וניסיתי לסדר את הבעיה בעזרת כמה מכות חזקות על גב המכשיר. ואז בא יקותיאל.

הוא צץ משום מקום ב"פוף" קליל שלווה בריח חריף של קרמל שרוף, בדיוק כמו שאני אוהב, אך כתוצאה מהנסיבות המפתיעות לא ממש שמתי לב לריח עד לאחר מכן.

"אתה לא יכול להרגיע עם המכות האלה? חלאס!" צעק עלי, מדגיש את הח´ והע´ כדבעי.

"סליחה, אני חושב" גמגמתי, מנסה להבין מאיפה הוא נחת עלי.

"פעם הכל היה טוב יותר" נאנח בקרעכץ שהזכיר לי את שורשי הפולניים.

"פעם לא הרביצו לטלוויזיות?" התקשיתי להאמין. ובכלל, מה זה משנה לו אם אני מרביץ לה או לא?

"על מי אתה עובד? זה מכוער ואתה יודע את זה". נאלצתי להסכים.

"אז... מה אתה עושה בסופו של דבר?" שברתי לבסוף את השתיקה.

"בא, אראה לך". הוא מחה בכפיו, בעודו מפריד את אצבעותיו כפי שהכוהנים מפרידים בברכת כהנים.

נעלמנו שנינו.

צצנו שוב, בעוד פוף קרמלי ליד במה עם עיגול של אור ושלושה מיקרופונים במרכזה. בצד היו שני אנשים, אחד לבוש בבגדי אשה. הם נראו מוכרים למדי אם כי מוזרים מסיבה כלשהי.

ניסיתי להקשיב להם כשלפתע קלטתי. "הם דו מימדיים!" לחשתי לו בקול.

"חבוב, כולנו כאן דו מימדיים. ככה זה בטלוויזיה" ענה לי יקותיאל בעודו מחליף בגדים. "עכשיו חכה כאן כמה דקות".

הוא יצא לעבר הבמה לקול מחיאות כפיים חזקות והחל לשיר "אינה נקססיס יאמוס קיסאסוס", אך רק כשצעק "פה זה משפחת קרקר?" הבנתי לאן הגעתי - היה זה המערכון הידוע של הגששים ´קרקר נגד קרקר´.

עם סיום המערכון, חזר השד מהבמה.

"אז אתה שייקה לוי". קבעתי יותר מששאלתי, מבין כעת מדוע הוא נראה לי מוכר כל כך.

"ברור, אתה חושב על דרך אחרת בה ספרדי אסלי יקרא שייקה?" גיחך לעברי.

"אז מה רצית להראות לי?" שאלתי, "נראה דווקא שאתה די נהנה כאן מהחלוקה לעדות".

"חכה, זה צד אחד, קבל עכשיו את התיור השני" הוא הרצין לפתע, כאילו הונח פתאום משקל כבד על כתפיו ומחא שוב בכפיו.

לאחר חצי שעה של סיבוב במקומות שונים ברחבי הארץ חזרנו לחדרי.

כל גופי רעד.

"מה... מה עושים כדי... איך אנחנו..." גמגמתי, מנסה להתגבר על הזוועות שראיתי עכשיו.

"איך אנחנו מסדרים את זה? מאיפה לי לדעת? אני רק שד עדתי." אמר בעודו מתפוגג מולי.

התיישבתי על מיטתי מלא מחשבות על מה שראיתי כעת. מחשבות, שהופרו רק כשאמי, אשכנזיה מוצהרת, קראה לי לארוחת צהריים. יש קוסקוס.