בואי אחות, אשיר לך שיר ערש.
התדעי, ילדה, מהו חורבן?
סיפורן של קינות ודמעות אשר חרש
בוקעות בשבריו של לב מאובן.
התדעי, אחותי, מהו דם?
גוועו הכהן, השוחט, המזה...
ובכה הקורבן, וזעק – ונדם
האדום האדום הזה
התדעי, קטנתי, צורת אבנים?
שברי זכרונות הרובצים באבק
אז חומות, ועכשיו – רק קברים לבנים
שרידי אנשים ושרידי מאבק
התדעי מהי אש? מדורת להבות?
קול צחוק מתגלגל הוא, קול צחוק מלחמה.
לעג ממית לחיים, אהבות,
ואחר הצחוק – אך קול דממה.
אך ידעת, אחותי, את אימת הלילות
הלילות אשר שם להם אין;
חיוורת את, מול עיני הכלות
בעריסה, על פנייך, המוות ישן
תגובות