היה זה עוד אחד מלילות הקיץ הצוננים שידענו בקיבוץ מלכיה שבמרומי הגליל העליון. שום דבר לא רמז על הדרמה שתתחולל בלבי מאוחר יותר. נשארנו כהרגלנו בחדר האוכל שאחרי ארוחת הערב היה הופך למקום מפגש, מועדון משחקים, מקום לויכוחים פוליטיים, סיפורי בדים ומה לא? הייתי בגרעין שהשתחרר לא מכבר מהצבא והצטרף לקבוץ. שיחקנו בדומינו זוגות כהכנה לאליפות החודשית שתתקיים בשבוע הבא כשלפתע נכנס שאלתיאל הנהג התורן התמידי והכריז "אבדה לנו נערה במשטרת קרית שמונה. מי מצטרף לנסיעה?" קרית שמונה היתה בירת המחוז, ועוד לא נמצא קיבוצניק צעיר שיחמיץ הזדמנות לקפוץ בערב העירה לנגב חומוס, לפלפל פלאפל , ללקק גלידה ועם במקרה מצויה הפרוטה בכיסו אף ללעוס סטק עסיסי אצל ברקוביץ עם הצ´יפסים המפורסמים הדקיקים כגפרורים. קפצנו בשמחה לג´יפ, שאלתיאל הוריד אותנו במרכז העיירה לסיור מוקדם ונסע להשיב את האבדה. "עוד רבע שעה בחנייה" שאג לעברנו "ואל תתחילו בלעדי". כשחזר מהמשימה הלכנו לקראתו בג´יפ מאחור ישבה נערה דקיקה מכונסת בעצמה וכשהתקרבנו התכווצה עוד כאילו נסתה להבלע בעמוד הפינה. כח מסתורי משך אותי לבחון אותהמקרוב. שיער עבות הסתיר את תווי פניה ומתוך שפע השיער הבליחו זוג עיני
אבל הלב בשלו "רוצה פלפל?" וההגיון זועק: " הלך הסטיק." הנערה:"לא.." ,
הלב: "אולי גלידה?" הנערה: "לא.."
הלב: "לפחות גזוז?" הנערה:"לא.."
הלב: "את מחכה שעות שיאספו אותך אולי תתכבדי משלי?" הנערה:"במשטרה נתנו לי מים" לחשה. ההגיון: "לפחות חסכונית התינוקת."
הלב: "חברה אני נשאר לשמור שלא תאבד שוב, תביאו לי פלאפל, חומוס בפיתה וגם גלידה." אולי בכל זאת תתרצה חושב." חכה שרותי תשמע," מזהיר שאלתיאל. צוחקים החברה ומתרחקים. דממה ארוכה אך הלב שר. כשחזרתי לחדר אמרתי לרותי חברתי באותם הימים, "ראיתי היום ילדה מדהימה, כשתגדל תהיה זוגתי לחיים." רותי שהספר האהוב עליה היה לוליטה חייכה בהבנה. לימים הפכה הילדה הבישנית שהכרתי למנהיגת הכיתה. מלאת חיים וחברותית להפליא. הצחוק והזמר לא מש משפתיה אבל כשהייתי בסביבה שוב נאלמה דום, חזרה להיות הבישנית שהיכרתי. שנים רבות המשיכה ללחוש לי "לא.."עד אשר אזרתי עוז ושאלתי "האם תנשאי לי"? "בודאי שכן טפשון" השיבה,
"כבר חשבתי שלא תשאל".
תגובות