[ליצירה]
לא הייתי מסווגת כשירה אולי "קטע", או "במשפט אחד".
חוצמיזה, לא ראיתי טעם בכתיבת הכותרת, כתיבתה בשם השיר, מספיקה בעיני.
לגופה של יצירה, היא נחמדה ביותר.
[ליצירה]
ממש אהבתי. כתיבה קולחת וגם הרעיון (לפחות איך שאני הבנתי את זה)- דווקא האדם הכפוף שכביכול זקוק לעזרה בעצמו יכול להיות לעזר בשעת צרה.
מקסים, תודה.
[ליצירה]
מבלי להזדהות ולהציג את אמונתי אתן לך כמה טיפים:
1. פתגם ערבי אומר: " מי שאינו מפחד מאלוהים, פְּחַד ממנו"
2. קראתי: "מי שלא מאמין, ההגיון משטה בו"
3. קראתי: "ההגיון מקור המחשבה. האמונה מקור האהבה."
4. פעם שאלו אותי: "אתה מאמין המדע ?"
5. פעם שאלתי מישהו שניסה להסביר לי את "עקרונות האתאיזם", אם אתאיזם זו דת.
[ליצירה]
אהבתי את הדרך בה בחרת. אין ספק שתגיעי למעיין, ותשתי את מימיו.
לפי מיטב הבנתי המעיין שתגיעי אליו, הוא המעיין שלך. איש לא יגיע אליו. כל אחד יידקר בקוצים שבדרך אל המעין שלו. הקוצים במסלול שבחרת חרטו בך את חותם אישיותך, והמסלול אל המעיין שלך, והקוצים שבו חשובים לא פחות מן המעיין שמצאת - שהוא והמסלול שניהם רק שלך. דרך צלחה
מסר.
[ליצירה]
למעוז צור שלןם,
תודה על התגובה המחמיאה שהיא שיר כשלעצמו.
באשר לשאלתך: הכוונה שלי היתה:
"שמא אנחנו שונים זה מזו
ולא נוכל לרקום עתיד, משותף
של שני אנשים שונים".
ולא "דומים", אלא שלא רציתי לחזור שוב על המילה "שונים" ולכן כתבתי "אחרים" שקשור גם להתחלה: "את אחרת ואולי גם אני אחר (ממך)"
[ליצירה]
אודיה,
אגיד לך למה השיר הזה כל כך מצא חן בעיניי:
חשבתי שרק אני חולה במחלה האנושה שנקראת:
אסוציומניה, והנה מצאתי עוד אחת תודה לאל.
אז הנה שרשרת האסוציאציות שלי:
למה עלו דמעות בעיני ערוגה (המגיבה הקודמת) ?
כי בערוגה גדל בצל. ערוגה חתכה בצל ודמעות זלגו מעיניה. בצל חתכה, תודה לאל, בצל תודה לאל, בצלאל, בצל חתכה לשניצל, שניצל עוף, עוף לכפרות, זו כפרתי, הכפרה והדמע, הכפרה והדמע גרים בטריפות הדעת, והדמע בערוגה, בערוגה המזילה דמעות חס וחלילה וחוזר חלילה.
תגובות