"מאיה את חייבת לצאת מהבועה הזאת שאת חיה בה" אמרה שיר והנידה את ראשה בייאוש. "את לא יודעת על מה את מדברת" ענתה מאיה. "אני יודעת יותר ממה שאת חושבת, מאיה" אמרה שיר במן כעס.

"את לא. יש ביני ובינו משהו מעבר למה שאת מסוגלת להבין" רטנה מאיה. "מה יש להבין פה? הוא לא אוהב אותך – הוא רק משחק איתך, איך את לא רואה את זה?!" אמרה שיר בתסכול תוך כדי שהיא קמה מהספה בחדרה של מאיה וסגרה את הדלת. "תפסיקי עם זה כבר. אני מסבירה לך שהוא רציני אני מכירה אותו" אמרה מאיה וכיווצה את שפתיה בחוסר שביעות רצון. "אם את מאמינה לו את כל כך טיפשה, מאיה. אני מבינה אותך, את רוצה להאמין לו כי את עדיין מרגישה אליו משהו" הסבירה שיר. "ממש לא" ענתה מאיה אך לא סיימה "דווקא אני כבר מזמן לא מאוהבת בו. תביני – הוא רוצה אותי עכשיו. מה, את מקנאה?!" צחקקה מאיה. "כן." ענתה שיר. דממה השתררה בחדר. מאיה הביטה בתדהמה לתוך עיניה הכחולות של שיר. "את לא רצינית" אמרה מאיה בחיוך נבוך. שיר עוד עמדה בדממה בלי יכולת להוציא מילה מפיה. לפתע, היא נטלה את המעיל שלה ויצאה בסערה מן החדר. מאיה יכלה להישבע שהיא ראתה דמעות על לחייה.

"שיר!" מאיה צעקה ורצה אחריה במסדרון בית הספר. "מה מאיה?" אמרה שיר ולא הביטה בה אפילו. "אנחנו צריכות לדבר בקשר לשיחה שלנו אתמול" הסבירה מאיה ותפסה בזרועה של שיר. "אין לנו על מה לדבר. את יודעת הכל" אמרה שיר תוך כדי התאפקות לא לבכות. "את התכוונת למה שאמרת? את מאוהבת בו?" שאלה מאיה בקול רועד. "אני צריכה ללכת מאיה" אמרה שיר והשתחררה מאחיזתה של מאיה. "חכי" מאיה תפסה שוב את זרועה. "אני לא רוצה להכאיב לך מאיה. תעזבי אותי." איימה שיר. "את לא רצינית. איך?! ממתי בכלל?" מאיה לא הבינה כלום. "את באמת רוצה לדעת?" אמרה שיר תוך כדי ניגוב דמעה סוררת על לחייה. "אני חושבת.. כן."היססה מאיה. "מאז שהפסקת לחשוב עליו" ענתה שיר וניגבה את דמעותיה. "למה אבל?" שאלה מאיה בייאוש. "אנחנו התחלנו לדבר. הכרנו – והתאהבתי בו. בהתחלה זה היה קשר של ידידות טובה בלבד. רק אח"כ הבנתי שאני מאוהבת בו ורוצה יותר מסתם עוד ידידות." הסבירה שיר. "אני מצטערת שיר. לא ידעתי... אני כל כך מצטערת." התייפחה מאיה. "את מתכוונת לזה?" שאלה שיר בחשד. "בטח! את החברה הכי טובה שלי ! את חושבת שאני אתן לאיזה גוש טסטסטורון להפריד בינינו? לעולם לא!" הכריזה מאיה. "אני באמת צריכה ללכת מאיה. נדבר כבר... אולי. ביי" אמרה שיר ונעלמה בין עשרות הילדים שהיו במסדרון. ורק מאיה נותרה שם עומדת לבדה. בין כל אותם הילדים, לבד. לא מבינה אם היא איבדה כרגע את החברה הכי טובה שלה, או לא.

עברו מאז שבועיים. מאיה ושיר חזרו לדבר והחליטו ששיר תלך עליו ומאיה החליטה לשכוח ממנו. זאת לא הייתה החלטה קלה אבל זהו גורלה של חברות ארוכה שכזו. חברות אמיתית.

שיר נכנסה לחדרה של מאיה והתיישבה מול המחשב. "האייסיקיו מתחבר מאיה!" צעקה שיר למאיה שהייתה במקלחת. "טוב סבבה תבדקי מי מחובר ותציפי את כולם שם!" צעקה מאיה בתגובה וציחקקה.

"מה המצב זאת שיר?" שלחה שיר לאותו אחד. "בסדר. מה איתך?" הוא ענה אחרי 5 דקות. "למה לקח לך הרבה זמן לענות?" היא כתבה. "מצטער שאני לא עומד בקצב שלך." הוא ענה. "חחח...נו אז מה איתך? יש חדש?" היא שלחה. "ת´אמת כן. יש לי חברה" הוא שלח. שיר ישבה בפה פעור מול המסך. ספק המומה ספק כואבת. "נו מה מספרים?" שאלה מאיה ונכנסה לחדר. "יש לו חברה." הצליחה למלמל שיר. "למי???" שאלה מאיה בתדהמה וניגשה למחשב מאחורי הכיסא שעליו ישבה שיר. "הוא" אמרה שיר והצביעה על השם שלו במסך. "אין מצב" אמרה שיר ובדקה שזה באמת נכון. "אני לא מאמינה. זהו. זה נגמר. אין לי יותר סיכוי איתו." אמרה שיר וקמה מהכיסא. היא התחילה להתהלך מקיר לקיר עדיין במצב של הלם.

"ומי המאושרת?" שלחה לו מאיה. "אחת..." הוא ענה. "שיר את יכולה להביא לי כוס מיץ בבקשה מהמטבח אין לי כוח ומילא את עומדת" ביקשה מאיה בקול מתחנחן. "טוב" אמרה שיר ויצאה מהחדר.

"אנחנו צריכים לדבר. זאת מאיה. אתה יכול לפגוש אותי בפארק היום ב8 בערב?" היא שלחה לו. "טוב" הוא ענה. "תמחוק את השיחה הזאת מההיסטוריה במחשב". היא שלחה. "done" הוא ענה. שיר נכנסה לחדר עם כוס מיץ תפוזים. "ולמה לא הבאת לעצמך?" שאלה מאיה וקמה מהכיסא לקחת את הכוס. "שכחתי." אמרה שיר והתיישבה על המיטה כשהיא עדיין בהלם. "מה אכפת לי ממיצים?? אין לי יותר סיכוי איתו את מבינה?" היא יבבה. "אני בטוחה שזה לא רציני ביניהם" אמרה מאיה והתיישבה ליד שיר על המיטה. "מאיההההההההה!!!! אוף מה עשית?!?!" צעקה שיר וקמה מהמיטה מביטה על החולצה הרטובה ממיץ שלה. "אופס סורי" צחקקה מאיה וקמה מהמיטה לנסות ולנגב את הכתם על החולצה של שיר. "בואי נלך לשטוף עם מים" הציעה מאיה . "לא! אני גם ככה צריכה כבר ללכת הביתה. ביי". אמרה שיר והלכה לכיוון הדלת. "אבל רק הגעת!!" אמרה מאיה. "לא חשוב. ביי" אמרה שיר ויצאה מהחדר.

בשעה 8 בדיוק הוא ישב על הספסל הקבוע בפארק. נערה התיישבה לידו. זאת הייתה מאיה.

"היי" הוא אמר ונישק אותה. "היי" היא ענתה. "נו, אז על מה רצית לדבר?" הוא שאל בסקרנות. "הממ...למה אמרת לשיר שיש לך חברה יא דפוק? סיכמנו שלא אומרים לה כלום. לא מספיק שאני שבועיים חברה שלך מאחורי הגב שלה עכשיו אתה מודיע לה שיש לך חברה ואני צריכה שנה לנחם אותה. אוף נמאס לי כבר ממנה. יאללה רק למבחנים היא טובה – לא צריך ללמוד. אני אומרת לך, זאת הסיבה היחידה שאני עדיין חברה שלה. איכס." היא אמרה. "אז אולי תתחילי ללמוד?" הוא הציע. "למה נראה לך? חוץ מזה אתה מרוויח, אני לא לומדת ונפגשת איתך" היא אמרה בחיוך ונישקה אותו.  "חשיבה טובה" הוא אמר וחייך. "אז תגיד לה שנפרדתם" סיכמה מאיה. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "מה לא? אתה תגיד לה!" היא ציוותה. "את צריכה להגיד לה שאנחנו חברים. זהו בלי סודות יותר". הוא אמר. "סליחה?!" היא צרחה. "מה ששמעת. או שאת אומרת לה או שאני אומר לה בעצמי. נמאס לי להסתיר את הקשר בינינו זה לא צריך להיות ככה". הוא הסביר. "אתה לא תגיד לה כלום הבנת??" היא איימה. "דווקא כן. עכשיו – על הפרנציפ." הוא התעצבן. "רק תעיז. תיזהר ממני"היא איימה וקמה מהספסל. "את מאיימת עליי, שאני אבין?!" הוא קם מהספסל. "זה בדיוק מה שאני עושה. אז לפני שאתה עושה משהו תחשוב טוב טוב. קפיש?" היא אמרה והלכה. הותירה אותו מאחור, בפארק, עם הרבה תוכניות, ולא טובות.

מאיה נכנסה לחדר וזרקה את התיק על הריצפה בפינה. היא התיישבה באנחה על הכיסא ונחה. היה לה יום קשה בבית ספר. "יאללה שיעורים" היא חשבה לעצמה. היא הוציאה את המחברות הדרושות מהתיק ומביניהן נפל מכתב. היא הניחה את המחברות על השולחן והתיישבה על הספה לקרוא את המכתב.

"מאיה.

אני יודעת הכל. אני יודעת שאת והוא ביחד. כבר שבועיים. אני לא יכולה להגיד לך או אפילו לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו. החברות שלנו, אם עדיין ניתן לקרוא לה כך, לא שווה בעיניי יותר כלום. ת´אמת היא אף פעם לא הייתה שווה משהו. תמיד ידעתי שאת לא אחת שאפשר לסמוך עליה. בגדת בי, לא בפעם הראשונה ת´אמת. וכל פעם, אני נופלת באותו המקום. מספרת לך את מי אני אוהבת. ואז, את לוקחת לי אותו. את חושבת שלא ידעתי לפני השיחה ההיא איתו באייסיקיו שיש לו חברה? אני רק בחנתי אותך. ידעתי שאת זאת החברה שלו. וידעתי שתמשיכי עם זה. ובסופו של דבר, תיראי מה קרה, זה התפוצץ לך בפרצוף. עזבי שיש לו חברה אחרת חוץ ממך, שלא ידעת עליה בכלל. הוא לא אוהב אותך בכלל. אז מי שנדפקה – זאת את. הכל היה רק מבחן. דיברתי איתו הרבה לפני וככה יצא שאמרתי לו את מה שאני מרגישה. כמובן שזאת לא הייתה הפתעה בשבילו. אני ידעתי שהוא יודע. אבל עכשיו הוא יודע בטוח. ממקור ראשון. את איכזבת אותי מאיה. לא האמנתי לו שאתם חברים והוא הוכיח לי. אני הייתי מאחורי הדלת כשקבעת איתו באייסיקיו להיפגש בפארק והייתי גם בפארק. הוא הבטיח לי שהוא יוכיח לי שאת לא חברה אמיתית. והנה – הוא צדק. אני אף פעם לא אוכל להעריך אותך בתור בן אדם אחרי דבר שכזה. את בגדת בי מאיה. שיקרת לי, צחקת עליי איתו מאחורי הגב שלי. אבל עכשיו זאת אני שצוחקת. את נפלת בפח. אני הרי אמרתי לך מההתחלה – הוא משחק איתך. לא האמנת לי. מצטערת"

כתם של דמעה נוצר על הדף. מאיה לא ידעה מה להגיד, מה לחשוב. היא הייתה מוכרחה לדבר עם שיר. שתסביר לה הכל פנים מול פנים, למרות שהיא הבינה מה קרה שם בדיוק. היא הרימה את השפורפרת של הטלפון וחייגה באטיות את המספר של שיר. "תעני תעני" היא מלמלה לעצמה בזמן שהטלפון צלצל. "הלו?" ענתה שיר. "קראתי את המכתב." אמרה מאיה בקול רועד מבכי. "מי זאת?" שאלה שיר. "מה מי זאת?? זאת מאיה!" אמרה מאיה. "אה...זאת את. אין לי מה להגיד לך. אני צריכה לסגור" והיא ניתקה את הטלפון. שיר הסתכלה על השפורפרת בהלם. "מה לעזעזאל קורה פה?!" היא כבר לא ידעה כלום. כל מה שנשאר לה זה רק לשבת לבכות. לבכות על משהו שהיא בכלל לא הבינה.

"מה זאת אומרת עזבה את הארץ?!" צעקה מאיה על המנהלת של הבית ספר. "היא רק שבוע לא באה לבית הפסר אולי היא חולה?!" היא התחננה. "לא מאיה, היא נסעה לגור בקנדה והיא לא תחזור. זה היה כל כך פתאומי." הסבירה המנהלת. "והיא לא תחזור?" שאלה מאיה. "אין לדעת. סלחי לי אני צריכה ללכת עכשיו. להתראות." אמרה המנהלת ועזבה את מאיה לבדה במסדרון. ושוב, מאיה עמדה במיסדרון הומה ילדים, בודדה. והפעם היא ידעה לבטח, אין לה חברה טובה יותר.