חיי הולכים מגעגוע אל געגוע; הזיכרון בי כמו זנב זיקית קטוע מפרפר ורוטט, וכמו הזיקית הוא משתנה, פעם אני זוכרת שמח ופעם אני זוכרת עצוב. גם ההווה אינו פתור. בבוקר אני מציירת את פני, רושמת בהם עתידות ומכסה את אתמולי. בערב אני ניבטת אלי, והזמן שלי מבולבל. את עצמי אני שואלת על מה שהיה ואת אלוקים על מה שיהיה. הוא לא עונה, ואף לי אין תשובה.