נכון שהיו לי ימים טובים יותר בדיבור אליך כשדיבור היה לא רק קשר, אלא נחמה ושמחה ורצון ותכלית ונכון שעכשיו הימים צחיחים ממגע בלי מים להשיב הנפש אל בוראה. אבל אתמול התפללתי: "ושים חלקנו בתורתך" וביקשתי שהחלק שלי, חלק אֵם בישראל יִכַּלל בך ובתורתך ולא יִנתק חלקי ממך בגלל היותי אם לבנך שישן עכשיו שנת תינוקות. ולא תעזב נפשי מִדַבּר אליך ומהִתחנן אליך כפי שידעה לעשות לפני זמן לא רב כשהייתי מבקרת בבתי כנסיות. וטוב היה לי בתפילתי. עודי צועדת שלוש פסיעות לאחורי נפרדת מקוני, ידעתי: גם אם רפוי החוט הקושר ממני אליך ונדמה כתלוי על בלימה, חזק הוא מהִנַתק מחובר הוא בעבותות מכוסי אבק שֶדַי לְחֲשְפם בתפילה טובה אחת של ערב שבת. (הלל ויס אמר פעם: אני בא לבית הכנסת כדי להשאיר את ערוצי התקשורת שלי איתו פתוחים, כדי שפעם בהרבה זמן תהיה לי תפילה אחת ששווה את הכל. ותודה לילד על השיר "חנינה")