[ליצירה]
לנשמת:אני לא יודעת מה עשו לך שאיבדת אמון בחברים,
אני יוצאת מנקודת פתיחה שאנשים ואפילו חברים הכי טובים לא תמיד יודעים לנחש אותי ולכן בעייני הם יכולים לאכזב אותי למרות שמבחינתם הם לא יודעים איפה טעו.
ולכן כשאני צריכה משהו,אני צריכה להגיד.ולכן אני גם יודעת לקחת כל "אכזבה" במידה הנכונה,חוץ מזה שאין להם תמיד פתרונים להכל,אבל רק עצם העובדה שהם קיימים מהווה נחמה מסוימת.
למשתדלת לחייך:תשמרי על החיוך,אני לא בטוחה שגם החברות הכי טובות בעולם צריכות להיות הכי שקופות זו לזו,אבל כן קיימים בעולם חברים שבשבילם הכל שווה,ואת מה שבאמת קשה להגיד ומה שבאמת חשוב להגיד,את זה הם לא שומרים לעצמם.
[ליצירה]
סליחה על השמאלץ
אבל זה מזכיר לי שיר של ונסה ויליאמס
"How can you give your love to someone else,and share your dreams with me"
תמיד יש את אלה שבאים לבכות להם,אבל כשהכל בסדר הם נישכחים בצד.
מצד שני יש את אלה שנשארים בצד כשהכל רע,וכשנרגעים נזכרים בהם שוב.
[ליצירה]
אבל למה בעצב שה כן כך?
למה קיימים כל כך הרבה שירים עצובים שכן מצליחים לדקור בלב ולהעביר את התחושה כל כך טוב?
למה זה לא אותו הדבר עם תחושת השמחה והאושר?
אולי יותר כל להזדהות עם הכאב,וזה רגש יותר מכר ושכיח?
[ליצירה]
:-)
למה את מבקשת בעדינות? נראה לך שמישהו לא יאהב את השיר הזה?
אני לא יודעת אם זה כך אצל כולם,אבל אני גם "כותבת מכתבים" לאנשים שהכתובת שלהם עוד לא ידועה.
מאחלת לך שיום אחד המכתב יגיע ליעדו...
תגובות