אבות אבותי מזה שש עשרה שנה ושמונה מאות שנה ושלושת אלפים שנה
– מאז הכיר אברהם אבינו אותך – מכירים בא-להותך.
אבות אבותי מזה שש עשרה שנה ושלוש מאות שנה ושלושת אלפים שנה
– מאז מתן תורתנו – מחויבים לעבוד אותך ולשמור מצותיך.
ואף על פי
שעצם מעצמי היא עבודתך
ומקור חיי ההכרה בך,
בכל זאת הלכתי מעצמי
וחקרתי וקבלתי אותך אבי מלכי
עלי ועל זרעי ועל זרע זרעי
לא-לוה.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תגובה לעידו ב"ה עידו היקר, א. אני בכונה ניסיתי ליצור יצירה דמויית יצירה ארצישראלית, למרות ההגבלות הקשורות בענין, וזאת מכיון שאני חש חיבור אישי לפייטני התקופה ההיא. ב. הרעיון על החיבור של כל חלקי הקדושתא למהלך אחד הוא אחד שלי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף - לענ"ד ניתן להסביר את הסיפור על מרן הרצי"ה זצ"ל בשני דרכים: א. הרב הקפיד על זה שבחורים מהישיבה לא יתחתנו עם הפסולות לכהונה, מכיוון שהוא באמת חש שהם כמו תלמידיו. הבחור שעבר על הציווי - נענש. ב. הרב ראה ברוה"ק, שהזיווג של הבחור לא יעלה יפה, ולכן ניסה למנוע זאת. הבחור שלא הקשיב - קיבל את התוצאה הצפויה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מכיוון שהאתר לא מאפשר לי כרגע לשלוח מסרו"שים, אענה לכל המגיבים הרבים כאן ע"פ סדר תגובתם. נ.ז. - שהוא לא דמיין בדעתו = הקורא. איילה - לפני שפרסמתי כאן את הסיפור, נתתי אותו לשבעה חברים, ללא משפט הסיום, וכל אחד חשב שהמדובר על חטא אחר. כך שאני בהחלט לא חושב שכולם מדמיינים שזה על אותו נושא. (למען ההגינות יש לציין כי המדובר בשבעה חברים מרכזניקים - אולם אף אחד מהם לא חשב שהמדובר על נחיתה מהרחפנות.) ליאורה - מודע את חושבת שאין אנשים עם תאווה לגניבה? עייני בבבלי שבת קנו ע"ב, ותראי מעשה שממנו עולה בבירור שיש אנשים (במקרה המתואר שם רב נחמן בר יצחק) שנולדים עם תאווה לגניבה. נ.ז. - אין בעד מה. ליאורה - הנחש מסמל בסיפור את היצה"ר, ובכך הוא אכן מחובר עם חטא עץ הדעת ודרשת חז"ל שהנחש היה היצר הרע. המבט הפשוט הוא שהנחש ממית, אולם בסיפור הנ"ל הנחש נותן לרונן את היכולת להתבונן בעצמו ולעשות חשבון-נפש, ובכך הנחש נותן לו חיים. האם החיים האלה אמיתיים? זו שאלה שעל הקורא להשיב עליה. אודה על האמת - טרם הצלחתי להבין מדוע עולה הדרישה לשנות את החטא. מה כ"כ מרגיז בזה שהחטא הוא לא מה שהקורא דמיין בשעת קריאת הסיפור? תודה רבה לכל המגיבים, חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אכן כך - השורות נכתבו ע"פ סדר הא"ב אבל ללא סדר בין הנושאים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה תמי היקרה. מה פירוש השורה "למרות שגם הם מחפים אחד על השני"? "אז למה הלכתי ממך" - את יודעת את התשובה, אז למה המונולוג מסתיים בשאלה? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה נ.ב. מה אתה אומר לגבי החשיפה שנחשפה במכתב, ש"רבני" צוהר מקבלים תשלום מלא מקרן "אבי חי" לחופות שהם עורכים כביכול חינם אין כסף? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קוראים יקרים, כפי שהודעתי, לכבוד יום השנה לסדרה - פרק מיוחד. שיחות בין ההורים של הגיבורים הראשיים של הסדרה אודותם; ולמעריצות הקיטשיות - תקווה לרומנטיקה! ;) [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, זה בדיוק הענין. הרב אברהם יצחק שקוע בעצמו ובמוסד שהוא אוהד, ומכיוון שכך כל כולו שקוע במאבק בין המוסד הזה למוסד המתחרה. לגבי שאר המוסדות - יש סתם זלזול. - זה מה שהובע בפרקים הקודמים. בפרק הזה, אני פשוט מנסה להאיר אור על הגוש, וכדרכי-בקודש להיות ביקורתי כלפי כל דבר. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קוראים יקרים: במלאות שנה לסדרה (הפרק הראשון פורסם בחנוכה אשתקד), רציתי להודות מקרב לב לכל אחד ואחד מכם. התגובות שלכם, המעורבות שלכם, וכן, לפעמים גם ההצקות שלכם, מחממות את הלב. מראש תכננתי לכתוב סדרה קצרה בת 10 פרקים, שתתאר שבוע בחיי מרכזניק ומרכזניקית, אבל בשל הדחיפה והעידוד (גם האיומים ברצח...) המשכתי עוד ועוד. וגם על זה אני מודה לכם. הסדרה העניקה לי הרבה, ואני מקווה שגם העלתה חיוך דל על פניכם. ברצות ד', לקראת שבת הבאה, אפרסם עוד שתי יצירות הממשיכות את סדרת השיחות עם קונה הכל; ולקראת שבת חנוכה, תפורסם יצירה ייחודית, עם הפתעה עבור הקוראים של הסדרה, על מנת להודות לכם על כל מה שעשיתם עבורי. שוב אומר תודה. בברכת שבוע טוב ומבורך, חזקי. [ליצירה]
תגובות