ילד סבי אוספני אל בּרכּיו וּבעיניו יגוֹן של סוֹף; אבק דרכים, אותו שאף, נותר דבוּק בּמיתריו והאודים העשנים מהבהבים מתוך עיניו, אומר: "עצור, אויר שאף ושא עיניים אל הנוף" עיניי נשאתי אל פּניו, מבּט של ילד אל קמטים; בּבערות מבורכה, חיים של נצח לכולם; קולות שמחה מן החצר מכּים כּגל אל חוף הים, אשא רגליי, ארוץ לגן, אתפוש כּדור עם ילדים. חלומותיי קורמים גידים בּתוך ראשי המהורהר, פושטים צורה כּעננים בּשמי הלילה השחורים. מה תהיה כּשתגדל, הסקרנות שבּהורים טומנת זרע פּורענות, אשר מקדים למאוחר. נער העננים האדישים שטים מעל גינת בּיתה אני חולף מבּלי משים, נועץ בּצֵל את מבּטי שוזר מילים לכדי שלמות שתבטא אהבתי אך לא חותם את שמי כּדי שתתעורר סקרנותה מחבּרותיה מלאות בּנוסחאות בּכתב צפוף מחבּרותיי בּמקום ספרוֹת הולכות ומתמלאות שירה לתוך הכּר אני שואל שאלתי הישירה אך הפּחדים יוצרים חומה כּחיילים בּטור רצוף את פּלומתי הראשונה אני מותיר על הסנטר והבּחור המתעורר גמר אומר לחשוף צְפוּנָה על קצות האצבּעות עומד, ראשי ניבּט מחלונה כּדי לראות אותה נושקת לשפתיים של אחר. בחור בּשׂערִי אבק מדבּר, גופי צרוב ומעיניי ניבּט מראה המלחמה, מפלצת טרף אנינה קורבּן אדם נוטף מדּם מוגש לפיה כּל שנה המוֹדעה האיומה חופנת מצח בּידיי. לפני הבּית של סבי, אתמול רקמנו חלומות; חבר ילדות כּבר לא ישוב, שיחק "שוטרים וגנבים", רץ בג'נין בּסמטאות קיבּל כּדור מצלפים; אביו אמר עליו קדיש, עיניי האם ההלומות - מלאו דמעות, ואחיותיו תמכו לבל תקרוס לבּור ויכסוּהַ בּעפר, תישן לעד בּחיק הבּן וקול הרב המתרונן אל השמים מקונן "האל מלא ברחמים" ובגבִּי שולח קור. גבר ניצב כּסלע למולה, עומד בּערב הכּלולות תחת חופּה של כּוכבים עיניי בּורחות מהקהל לבל אפגוש בּמבּטי את מבּטה המבוהל רגלי ניפּצה את תקוותה, ניתן האות למחולות. ילדי לומד ליצור מילים מהברות מבולבּלות שורט פּניי בּציפורניו, כּמשתומם על הקמטים; על כּר הדשא של סבי כּבר מתרוצץ עם ילדים, מבּיט גם הוא לעננים וּכבר רוקם לו עלילות. אני נרדם בּישיבה למול ראשה על כּר לבן מהחלון עוד ניבטים אליי אותם העננים לִבּה נחוש, פּעימותיו מחיש מבּעד לסדינים אך חוט חייה לא עמד לצבתותיו של הסרטן זקן הזמן פּורם ללא רחם חוטי תקווה של חלומות שיני הזמן הצהובּות נוגסות בּלב המשתומם אני מונה את השעות לבוא נכדי המתקומם אינו רוצה לשמוע סוד רק לשחק בּערוגות המעדר של השנים חורש תלמי ערוגותיי שְחוֹר הפּחם בּשערי הפך לבן כּעננים הזמן האט מהלכו והימים הפכו דומים אני עוצר, שואף אויר ואל הנוף נושא עיניי. נשימתי המכבידה עונה כהד מהקירות ממיטתי הרחבה אני מביט אל התקרה נפשי עייפה, גופי רפה וביניהם פּרצה תִגְרה מי משניהם עתיד לשרוד את הידיים הקרות. סבי אוספני אל בּרכּיו וּבעיניו יגוֹן של סוֹף; חלומותיי קורמים גידים בּתוך ראשי המהורהר, העננים האדישים שטים מעל גינת בּיתה לפני הבּית של סבי, אתמול רקמנו חלומות; אביו אמר עליו קדיש, עיניי האם ההלומות, רגלי ניפּצה את תקוותה, ניתן האות למחולות, ילדי לומד ליצור מילים מהברות מבולבּלות, אני נרדם בּישיבה למול ראשה על כּר לבן הזמן פּורם ללא רחם חוטי תקווה של חלומות נשימתי המכבידה עונה כהד מהקירות.