כסהרורית נדדתי למחוזות אחרים, כבורחת מכאבי ופחדי המרובים, נסרכת למקום בו הכל תמוה, שלו, שקט, נינוח, רגוע, רוח אצילית ריפרפה על פניי, והים בנוגהו השתקף בעייני, כעלה ברוח הייתי, נסחפת אחר צליל השקט שמושך עד בלי די, לו רק יכולתי להישאר כך משך כל זמן חיי... אך ליבי לא נותן, הוא סוער, זועק, כואב, מתחנן, הוא רוצה מנוחה, רגיעה, הפסקה, מכל זרם הכאב שמחולל סערה ואני כאובדת ואין לי מוצא, מן הרגש שרוצה שתצילני אתה... אך אתה לא תחזור ואיבדתי תקווה, וכל שנותר לי להמשיך בנדידה...