בוקר, זריחה, השמש עולה, מאירה על העולם. הפרחים נפתחים אל השמש ועיניו של מאיר נפתחו גם הן אל העולם. קם בבוקר, מהורהר, בוהה בתיקרה. גבו מעט כואב אחרי שנה ארוכה במין תנוחה של אדם שקופל ונכפף אל תוך עצמו. מתיחה קטנה ורגל ימין צונחת על הריצפה ומיד אחריה רגל שמאל. מתיחה מקצה האצבעות עד הצוואר ו... בוקר טוב! שתיית קפה איטית עם העיתון. כלכלה, ספורט, חדשות, שוב פיגוע שוב חיסול. הזמן מתקדם לאיטו. יום רודף יום. חיסול רודף פיגוע. מאיר מזל סוגר את העיתון ומהרהר בשקרא. "אין חדש..." הוא חושב. "אפשר גם לא לקרוא את העיתון ולנחש בדיוק מרבי מה קרה..." אך הוא לא יכול. הוא לא יכול לשבור את שגרת יומו, את הדבר שקושר אותו אל העולם. הוא לא יכול להתנתק מתזרים החדשות הקבוע. כוס הקפה עומדת על השולחן. טיפת קפה אחרונה מחליקה על צידה בשלווה. מחליקה בזמנה שלה. נוצצת, כשמחה בטיולה.עד שהיא מגיעה לשולחן. הטיפה מתנגשת בשולחן ומתפרקת. כל שלוותה – הרס ואנרכיה. כל שלוותה היא כעת כתם על השולחן הגדול. ולידה, שוכב כלא רואה, העיתון האדיש. ממשיך לספר את הזוועות שהן חיינו. טריקה של דלת והמכונית מונעת. לפני היציאה אל הדרך הרדיו נדלק. מספק למאיר עוד מנה של חדשות – עוד סיפורי הרוגים, עוד גזרות כלכליות. לחיצה על דוושה ו... האוטו יוצא לדרך. המנוע המתאמץ מתנגן כרקע לחדשות. מחכה לו נסיעה ארוכה עד עבודתו. אך הוא רק מאושר מכך. הוא לא נהנה בעבודתו, הוא אפילו סולד ממנה. כשהיה קטן חלם להיות סופר. להמציא עולם, לספר מעשיות. אך הוא לא צלח בכך. חייו החופשיים של הסופר לא הסכימו עימו. הוא חשש לחיות בלי עתיד ברור. הוא פגש את אנה ולא יכל להמשיך כך. היא הייתה עוזבת אותו לולא היה מבטיח לה עתיד בטוח. הוא אהב אותה ולא רצה לוותר עליה ובחר לוותר על חלומו לכן זנח את הכתיבה, את הבריאה, ולמד מקצוע פרקטי – עורך. הוא מסדר ומתקן את יצירותיהם של אחרים שחיים את חלומו. אחרים שלא פחדו, שלא הייתה להם אנה שתעצור אותם. מאיר מחנה את המכונית בתחתית הבניין. יוצא ממנה ובוחן אותה כפי שהוא עושה כל יום. לוחץ על כפתור האזעקה, מחכה ל"ביפ" המיוחל המסמן את ההגנה הנפרש על המכונית מפני החיים. מאיר פותח את דלת הבניין, עולה אל משרדו ובודק את עבודתו להיום המונחת על שולחן מולו. עילעול מהיר ומאיר מודע למשימה שלפניו. בודק את עבודתו של סופר צעיר – כולם מסכימים שיש לו עתיד. קורא, מהנהן, אין כאן שום דבר חדש. שום דבר שהוא לא יכל לעשות. השעות עוברות, מאיר עורך, ושוב עבר לו עוד יום עבודה. דלת הבניין נטרקת אחריו והרעש מהדהד בבניין הריק ובראשו של מאיר. לחיצה על כפתור – והאזעקה מנוטרלת. המכונית פתוחה אל החיים. משיכה בידית. נכנס, יושב, מעביר למולו את היום שעבר. את השעות מתות. יושב ובוהה. האנשים העוברים ברחוב מסתכלים ואינם מבינים – אין הם ראו בחיים אדם החי בלי חלום? שיפנו מבטם סביבם. שוב המנוע מותנע. הרדיו נדלק והמכונית יוצאת שוב לדרך, מתמלאת בדיווחים על הרעות שנוספו לעולם מהבוקר. הוא נוסע שוב אל ביתו, אל אישתו האהובה, אל החיים בהם בחר. התקווה נשמעת ברקע. הפלאפון שלו מצלצל. ההימנון נקטע ומאיר אינו עומד דום. על הקו נמצאת אנה. שואלת לשלומו ומבקשת שיעבור באטליז ויקנה בשר. המנה הרגילה, הקצב יבין. לפתע הרדיו מאבד קליטה. התחנה מתבלבלת. מאיר מתכופף לסדר את העיוות, בדיוק דווח על חיסול שכמעט צלח – המבוקש פצוע קשה וסביבתו גוססת. הוא מהנהן לאישתו בפלאפון תוך כדי סידור הרדיו. מנסה למצוא שוב את נהר הידיעות. מכוניתו נכנסת מבלי להאט לצומת. עסוק, הוא אינו מבחין בדבר. נהגה של המכונית הנכנסת לצומת מבחין במכוניתו ומנסה לעצור. מעט מדי ומאוחר מדי. מכוניתו יוצאת משליטתו ומחליקה ללא ברירה בדרכה להרוג אדם. מאיר מרים את עיניו מהרדיו תוך כדי סיום השיחה עם אישתו. הוא נרגע מעט, מנת חדשות חדשה זורמת לתוכו, אישתו מחכה לשובועיניו של מאיר בוהות קדימה ואינן מספיקות לתפוס מה הן רואות, עיוורות מול הזוועה. מאיר הפך לעוד כותרת בעיתון. תאונה בצומת פלוגות – רכב נכנס לצומת באור אדום והנהג מולו לא הספיק לבלום והתנגש בו. נבדק חשד לרשלנות. מניין ההרוגים בתאונות מתחילת השנה עומד על 195... מאיר הוא מספר.