קַרְשוּ דָמַי על אֲדָמה. ידֵי אָחִי רוֹחְצוֹת בְּמֵי נָהָר קָרִים כּקוֹר רוּחוֹ והֶבֶל פִּי בַּעֲצַלתַיִים, טִיפּין-טִיפּין , עוֹזֵב גוּפִי; מרפּה, חוזר, אצבעותיי קוֹמְצוֹת עָפָר כּמנסוֹת מהשֵינה להעירני. אָחִי רחַק, גבּוֹ נָמוֹג וכִּבְשוֹתיי תועות סַבִיב, פּוֹעוֹת קִינָה לגוּף אוזֵל כּהלוּמוֹת מרְחַב פָּתוּח. אך בּמרחק אחי עוצר, מבּיט אל על כמשוחח עם האֵל, ידיו פשוּקוֹת ואת ראשו מנענע. אלִי חסוךְ דָמֵי אָחִי מחלְתי לוֹ אראה דמותו האהובה, הנמוגה, מֵליט ראשו, נופל לארץ