אילצו אותי לכרוע ברך, להשתחוות, הייתי חייב, רציתי לחיות. "פול על רגליך בן טמאים, עוד נשמיד את כולכם, חיידקים- יהודים" ומה יכול הייתי מול הגזע הארי? כי אני, מה אני לעומתם? עלוב, יהודי! הייתי בוש בעצמי, קירח, נפחד, מכונס בתוכי, והם-יפים נקיים, בני טובים. תמיד תהיתי מדוע אני? מדוע אנחנו? ותמיד אמרו לי: כך זה בני, כי אנחנו יהודים. אז מה? אם כך אנו טמאים, פחותים, נחותים? אז אני יהודי! ומה זה אומר? שאני שונה מכל עם אחר? ועכשיו אחרי כמעט שבעים שנים, כאשר נותר לי זמן מועט להיות ביו החיים; שבהם זכיתי ולא ברחמים.- אלא בבריחה, הישרדות, במוח וכוח מלוכדים, מאוחדים. עכשיו מביו אני היטב מהם יהודים- אנחנו העם הנבחר, הניצחי והמובחר, ותמיד ירצו לכלותנו- מנקבה ועד זכר. אבל אנחנו תמיד נשמר, נשאר, כי לנו יש אלוקים אחד ויחיד שעלינו שומר. וכעת אינני בוש עוד, ולא מעט ואף פחות, ואני יודע שבשביל זה היה שווה לשרוד ולחיות. ועכשיו יכול אני להרים ראשי בגאון, ולהכריז; אני יהודי ממקור ראשון!