טורק את הדלת מנסה להישען עליה, אבל נופל מקלל שוב מקלל ועוד פעם מקלל כמה שנים שלא הרשיתי לעצמי, לקלל עכשיו בחדר הסגור אני מקלל את העולם מגדף אותו, שיילך הוא כבר יודע לאן מקלל, מקלל,      מקלל.    לעזאזל, אתה שם שמכורבל בפינה זה שחושב שהוא גבר מקלל, אה? אתה יודע מה אתה עושה. אתה בוכה, גבר. אתה בוכה אתה שופך את הנשמה כבר שנים שלא הרשית לעצמך, לבכות אבל אתה בוכה, גבר. ובפעם הבאה שתדבר איתה אתה כבר לא תבכה בפנים אתה תבכה בדמעות ותאמר לה: מה את חושבת שאני? גבר?שיכול לעמוד ולשתוק לידך? או. קיי. מתוקה, אני לא גבר, אני סמרטוט. אתה בוכה, סמרטוט... כן, אני בוכה. סמרטוט. אני בוכה גם עכשיו והדמעות מטשטשות את המקלדת בהקלדה גידמת, עיוורת אבל כשאמא תיכנס אני שוב אהיה גבר. רק אדע בפנים שסמרטוט. ואולי כשאודיע לך שתלכי ממני, לנצח את תחשבי שאני סמרטוט. אבל אז, אני אהיה בפעם הראשונה בחיי גבר.