בס"ד. (נכתב בתרגיל "כתיבה שוטפת" שבו במשך עשר דקות כותבים ברצף בלא הפסקה. מצאתי את עצמי כותבת לילדה שקשה לי איתה. בהמשך הבנתי שיש דברים שאסור לומר לילדה שברירית כזאת. מכיוון שכותבים בלי לחשוב ישנם המון משפטים שהייתי מוציאה או מנסחת אחרת אך החלטתי שיש ערך למחשבה הראשונית, הדברים היחידים ששיניתי היו פרטים שיכולים להסגיר את זהותה. אני לא יודעת אם יש טעם בלפרסם את זה, במה זה יועיל בכלל, רק נפש שכואבת. אולי חשתי צורך בגלל שבכולנו יש משהו קטן מכל מה שכתוב כאן. לא יודעת) **************************************** את בכלל לא יודעת מה קורה לך, אז את מתנתקת, מחבקת את עצמך בתוך קהל של אנשים מנסה לצבוט משהו בפנים, לא, לא לצבוט, צביטה זה כאב ואת גם ככה לא מבינה. את מנסה לגעת בחלל שבתוכך, מן עגול אדום בחדר הכי חשוך של הלב ואת מושיטה את היד ומותחת ומותחת אבל את לא בת-פרעה ואין כאן משה בתבה ואין נס והיד לא מתארכת, הדבר היחיד שמתארך זו השתיקה שלך, נמתחת ונמתחת, נהיית דקה יותר ויותר, שברירית כזאת, עוד רגע ואין לה אחיזה במציאות, שתיקה בדמות שקיפות שנמתחת ואת לא מצליחה לגעת בנקודה הזאת שלך. לפעמים את רוצה לחזור לאנשים, לשבת איתם באמת באמת, להיות, לשמוח, לדבר בתנועות ידיים, לפעמים כל מה שאת רוצה זה לחוש שייכות. שייכות למשהו שגדול ממך, שייכות לקבוצה שמגוננת, שמסתירה, שתמיד תמיד איתך, אך איך תגעי בהם אם לגעת בעצמך את לא יכולה? מגע. ושוב מגע ושוב מגע. חסכו את זה ממך בילדות. כן, את יודעת ולכן עכשיו את סולדת מזה אך עם זאת- נכספת. אל תגעו בי. אך בכל זאת רוצה. כן, זה כך גם בקשרים שלך עם אנשים. את רוצה להחשף, רוצה לדבר, רוצה לפרושֹ את עצמך, רוצה לקחת דף ולכתוב ולכתוב ולכתוב את רוצה שמישהו ידע אך כשזה מתחיל את מתקפלת, את כל כך פוחדת שיראו את תוכך ופתאום יבינו שהשתיקות שלך וההימצאות בעצמך זה לא בגלל מיוחדות, זה לא בגלל שאת ילדה מדהימה ושופעת וגם לא בגלל שאת עמוקה וחושבת אלא- סתם. בגלל שאין לך מה לומר. את פוחדת שפתאום יבינו שכל מה שבתוכך זה ריק. ריק וחוסר אהבה עצמית. את פוחדת שפתאום יבינו שאת סתם ילדה טפשה ושטחית בלי בלי בלי עומק בלי מיוחדות. פוחדת שיבינו שאת סתם. אך את רוצה להחשף, רוצה לבנות קשרים אמיתיים וכשמגיעה לנקודה המכרעת את מתקפלת, את מפחדת, פתאום לא רוצה לפגוש את העיניים של האחר, משפילה מבטים, מתרחקת, נאטמת, מתקשחת, בורחת, מנתקת מגע, כי מה יקרה אם הוא יצליח לפתוח אותך ובמקום המים שחשב שזורמים שם בפנים יראה אוויר חלול שונא את עצמו? ואז את נעלמת. האדם שמולך מתיאש, לא מבין לאן ברחת לו, מביט בך פעם אחרונה ואז סב על עקבותיו. ואת נותרת שוב לבד. שוב עם רצון לחשוף, שוב כמהון למגע, לביחד, לשייכות, לאינסוף, לחיבור, לשתיקות, לחיוך, ואת נותרת שוב עם ריק, ריק חלול שאת מכירה כל כך טוב. ושוב את לבד. אז אולי תגעי כבר בנקודה האדומה הזאת שבלב? אולי כבר תהיי עצמך? תרגישי טוב סוף-כל-סוף ותוכלי לפתוח עצמך לאחרים. לא לפחד ממה שיקרה. האם בכלל תצליחי?