ילד נולד.
שמחה וששון.מתנות מהקרובים,נשיקות מהדודות..
ערימות של חיתולים,ציוד תינוקות,לשמור עליו בשבע עיניים.
הילד הולך לגן – איזה יופי! הוא כבר איש קטן!
להביא אותו לגן לפני העבודה,לדאוג אם הגננת שורדת – סליחה, הילד...,בסוף יום להתפעל מציור – מופשט משהו – כשכבר נופלים מהרגליים.
וכשהילד כבר לא ילד- אולי הוא יעזור קצת? סה"כ כבר בנ"א בוגר, לא?
אז זהו – שלא:
מוזיקה שוברת קירות, דלת טרוקה וההורים – כספומט...
ומה אנחנו,בתור ילדים,עושים כהכרת טובה?
מדקלמים בבר מצווה: "ותודה להורי שהביאוני עד הלום"? – נו באמת...
אבל אי פעם נוכל להחזיר ולו חלקיק מכל זה? אנחנו צריכים??? איך בדיוק??? – שאלה פילוסופית.
אין לי פתרון,רק מחשבה אחת:
מחוסר ברירה, אני חוזרת בקרוב לגור אצל ההורים.בגלל המרחק שהיה עד עכשיו,יכולתי להתחמק מהקושי וממש להימנע מלהחזיר.עכשיו אני כבר לא אוכל.
אז למען השלום – תקום גדר הפרדה,אני לא יודעת איך ואיפה בדיוק היא תעבור.
מה שברור,שלמשא ומתן אני אגיע מנקודת מוצא אחת והפעם מכל הלב:
תודה, ממש תודה, כל התודות והאהבה שבעולם –
להורי שהביאוני עד הלום.
תגובות