היי אחותי כלה את המכתב הזה תתייקי, יחד עם כל מה שאספת אצלי על אהבה וזוגיות, ותשתמשי בו מתישהוא, כשהנושא יעניין אותך. הרי זה יבוא ביום מן הימים. הריון ולידה - פרי האהבה. הריון הוא מסע מופלא שלנו אל נשיותנו. מסע שבו הגוף, שהיה עד עכשיו מרכבה לכל מטרותינו וגחמותינו, שהיה כלי תחבורה להוביל אותנו לאן שרצינו ולעשות את מה שתכננו, עכשיו הגוף הופך להיות מורה הדרך, ואנחנו מקשיבות בתמיהה ועונות אמן. זה מתחיל מהימים המסקרנים של האיחור במחזור. מין סימן שאלה מיסתורי ושקט כזה, שאת מפנה אל גופך פנימה, אולי עוד לפני שאת מספרת עליו לבן זוגך. עוד כמה ימים של סקרנות, שבסופם מן הסתם, תכפי על גופך את הציויליזציה המערבית בצורת בדיקת דם או שתן, כי את רוצה לדעת בדיוק! ואז... אז את שואלת את עצמך איזה הריון מחכה לך, את מכירה בנות שסובלות ומקיאות וחלשות ועצבניות, מה לא, ואת מכירה כאלה שממשיכות לתפקד במלוא המרץ, שרק בחודש שביעי הבטן מתחילה לבצבץ, וההריון לא שינה כלום בחיים האישיים שלהם. אז איך זה הולך להיות אצלך? אני מאחלת לך מכל לבי, שזה יעבור עליך בנחת, ברוגע. שתתני לעצמך מראש לגיטימציה "להוריד הילוך" ולהמשיך להקשיב לגופך פנימה. עוד מעט הדו-שיח השקט הזה, ללא מלים, בינך לבין גופך, יתחיל לשאת אופי אחר. פתאום מישהו מבפנים "יקיש בדלת" ואת תהיי מוקסמת מכל תנועה ותגיבי אליו בהתאם. ואיזה יופי – תקופה כה ארוכה של חיבוקים ופירגון גופני מצד בן זוגך ללא הגבלה, בלי המחזור שקוטע זאת לפעמים. גם זה נותן מנוחה מסויימת... יש כאלה שמתחילות לדאוג: מה יהיה, איך אגדל תינוק, בתנאים הנוכחיים שלי, בכלל לא מסתדר לי, לא יודעת מה זה ואיך אוכלים את זה, ובכלל, ככה סתם באמצע החיים לשנות הכל. אני מעדיפה לחיות את הרגע. לא דואגת לפני הזמן. עכשיו הריון. אחר כך יבואו ימים, יבואו תובנות, ואנו נגדל ונתפתח עם ההתפתחויות שייקרו בדרכנו. תוכלו ללכת יחד לקורס הכנה ללידה, להבין יותר את כל הדבר החדש הזה, בקורס הזה לומדים הגברים איך להבין יותר את מה שעובר עליך מבחינה גופנית והורמונאלית, וביחד אתם צוברים ידע, ידע שנותן לכם כוח לעבור בצורה האופטימלית את חוויית הלידה, על הכאב והשמחה המעורבבים בה. השבועות האחרונים, ממחישים לך שוב מהי "נשיות" בניגוד לעולם המערבי, שבו לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף מוגדרים, ולכל תכנית וארוע בחיים שלך יש לך תאריך ושעה, הנה הארוע הכל כך משמעותי שאת מחכה לו, עומד בפתח, ואת אפילו לא יכולה להודיע לקרובייך (או לבוס) מתי בדיוק זה הולך לקרות. אולי מחר? אולי עוד שבוע? אולי עוד חודש? אנשים מתחילים "לתת בך סימנים" (ירדה הבטן, את נראית ממש "מבושלת", זה בן, זה בת...) וגם את רוצה לקבל סימנים, אבל צר לי, אין באמת סימנים כאלו. ואת שוב מקשיבה לגופך, ונותנת לו להוביל, נותנת לתינוק שלך את הכבוד המגיע לו, להחליט באיזה תאריך הוא מתכוון לבוא לעולם. ואז תגיע הלידה, מאורע מששת ימי בראשית. מישהו ממש נתן לכם אישור להשתתף בתהליך הבריאה. זוגות מתארים את הרגע המדהים הזה, שבו יוצא מגופך תינוק, בן אדם חדש, כרגע אלוהי שאינו נתפס כמעט. רגע אלוהי, שמפצה על חודשים של סבל, שבועות של כבדות עם כרס גדולה ההולכת לפנייך, ושעות של צירים שלפעמים את שואלת את עצמך איך והאם בכלל תוכלי לעמוד בהם... אבל ברגע הזה, כשהכל מאחוריך, מין תחושת ריפיון ושלווה, אולי תתאהבי בתינוק ממבט ראשון, אולי תהיי המומה מעצם זה שאת אמא עכשיו, ההלכה לא מתירה לבן זוגך להעניק לך חיבוק או נשיקה, אבל לפחות יש יצור זעיר בידיים, להעביר אליו את האנרגיות ואת הדגדוג שבקצה האצבעות. ימים מרגשים ועמוסים באים עליך, עמוסים טכנית, ועמוסים רגשית, והדרך להתמודד איתם, היא להעיף מהדרך כל דבר אחר. כל מטלה שאיננה קשורה ישירות לתינוק, תועבר לאדם אחר, או למועד אחר. טלפונים, חברות, הכל מונמך לאש קטנה, כי את עכשיו מרוכזת בתינוקך, ובמה שעובר על גופך, ומפרגנת לעצמך את המנוחה שאת ראוייה לה, גם אם זה במחיר של לחפף, ולראות שלא הכל דופק כמו שאת רגילה. כל התהליך הזה מסביר למה אנו פטורות משלל מצוות. עם חיבור כזה פנימי לתהליך האלוהי, צריך בית מדרש בשביל להתקרב לקב"ה?