פתחתי את שער המתכת הישן של החצר על ידי פתיחת הבריח,נכנסתי, הייתה זו חצרו הישנה של מר זלמן. הוא היה שם,נח בצל עץ האורן, ישוב על כסא גלגלים סמוך על שולחן פלסטיק, פניו חרושי קמטים, זקנו קצר ולבן, כובע קסקט לראשו. אשתו דינה ישבה כרגיל לידו ובירכה אותי לשלום. זלמן היה הדוור הוותיק בשכונתנו, שנים על גבי שנים בעת עבודתו נהג לחלק לנו סוכריות ומסטיקים, לצחוק איתנו בכיף להחליף בדיחות וחידודי לשון בהומור יהודי, אך מאז שחלה זלמן לפני כשנתיים, נעשה סיעודי ונזקק ורותק לכסא גלגלים, הייתי נוהג לבקר אותו אחת לחודש בכדי לשמח אותו ולקיים מצוות ביקור חולים. ניגשתי אל זלמן ולחצתי כרגיל את ידו ואת ידה של אשתו, הוא לא שמע היטב ונאלצתי לומר את דבריי בקול רם, שוחחתי עמו ועם אשתו ולפתע נזכרתי בדמות מן הטלוויזיה שזלמן אהב מאוד: "אתה זוכר את מיאטֶק השחקן מהטלביזיה?" אמרתי "מיאטק, מיאטק..." חזר על דבריי וניסה להיזכר. "כן מיאטק, השחקן עם כובע הפרווה והשפם השחור והגיטרה, נו, הפולני הזה שהופיע בתוכנית "זה-המקום" לפני כחמש עשרה שנה" אמרה אישתו ותרגמה לו את דבריי ביידיש. "אההה.. מיאטֶק! כן כן.. מאוד אהבתי אותו! הוא היה הולך ורוקד ברחובות עם הגיטרה, צוחק ושר עם אנשים ומדבר אל הקירות!" זלמן חייך חיוך רחב וגרם לי קורת רוח. "זה השחקן גידי סדון מהטלביזיה" הוספתי ישבנו כשעה קלה ושוחחנו, בסיומו של ביקור, לחצתי את ידיהם, איחלתי ברכת רפואה שלימה ופסעתי לכיוון השער. אשתו של זלמן הלכה בעקבותיי הביטה בעצב ואמרה בלחש: "אני רוצה לומר לך משהו" "מה בפיך" לחשתי היא סיפרה לי את אשר אמר לה הרופא ואמרה בקול עצוב: "הרופא לא נותן לו יותר מחודש וחצי" הבשורה הקשה גרמה לי לעצב רב, מדוכדך הלכתי בדרכי וחשבתי מחשבות לאינספור, חודש וחצי! ישבתי וחשבתי הכיצד אוכל לגרום לו לקורת רוח ולשמח אותו שמחה גדולה לפני שיפרד מעימנו. באותו הלילה נדדה שנתי, קמתי מן המיטה וחיפשתי את מדריך הטלפונים, מצאתי את מה שחיפשתי וישבתי לכתוב משהו. השחקן גידי סדון, אדם מרשים ובעל רפרטואר, ישב בפינת האיפור מול המראה, אי שם באחד מן התיאטראות שבארץ, מוכן היה להצגה ולבוש במיטב המחלצות של ימי הביניים- נושא ההצגה. הדלת נפתחה והאמרגן רוני הופיע בחטף: "מה קרה?" תמה גידי "אתה כאן פתאום, זה לא צפוי..." "אתמול הגיע אל המשרד מכתב מעניין ומרגש, כדאי שתקרא אותו" גידי נטל את המכתב שהושיט לו רוני וקרא: "לכבוד השחקן גידי סדון, שלום רב אני כותב אליך את המכתב בציפיה לעזרתך. בשכונתי מתגורר אדם יקר, יהודי אידישאי טוב לב בשם זלמן, בזמנו כשהופעת ב"זה המקום" וגילמת את מיאטק, הוא היה מעריץ מספר אחת שלך. כעת לא נותר לו זמן רב לחיות, הרופא נותן לו חודש וחצי. תהיה זו מחווה אנושית ואצילה מצידך לבוא ולהופיע בביתו של זלמן ולגלם את מיאטק. לתשובתך אודה אריה רימון מרחבית. מספר טלפון:....... גידי הביט ברוני ורוני הביט בו בחזרה. הוא חכך בדעתו, אחר הביט שוב במכתב. הוא החסיר פעימה ונשף נשיפה ארוכה, אחר אמר: "בדוק אצל הטלויזיה החינוכית אם נשארו להם אותם הבגדים, בשבוע הבא אני מקווה שיתפנה לי חצי יום לנסוע למרחבית" הוא הביט במספר הטלפון הרשום במכתב, נטל את הטלפון וחייג. זלמו ישב כהרגלו בכסא הגלגלים שבחצר ביתו,הייתה זו שעת אחר הצהריים, פתחתי כהרגלי את השער, קרצתי לאשתו וניגשתי אליו: "יש לי הפתעה בשבילך" אמרתי הוא הביט בי וחייך, אחר אמר: "אני מקווה שזה משהו טוב". "בטח שמשהו טוב,רק טוב" אמרה אשתו דינה וצחקה. מעבר לגדר השיחים הופיעה דמות, היא ניגשה אל מר זלמן והרימה את ידה לשלום, מר זלמן צחק צחוק גדול, היה זה מיאטק במיטב לבושו ושפמו יחד עם כובע הפרווה, הוא לחץ את ידו של זלמן ואמר במנגינה: "שלום עליכם רב זלמן, אני מיאטק ובאתי לעשות שמייח!!! אני לשעה אורייח" ואחר הוא ניגן בגיטרה את המנגינה של השיר האידישאי "יפה כלבנה" וחולל ורקד בחצר כמו חסיד מלידה. אט אט התקבצו מעבר לגדר, שכנים וחברים הם מחאו כפיים למיאטק וצחקו למשמע בדיחותיו. מיאטק שר, התבדח, רקד ועשה את המיטב בכדי לשמח את זלמן החולה ואשתו אשר נהנו מכל רגע נתון. אחר כך, לפני שסיים וקצר תשואות, אמר לזלמן: "יש לך שיר מיוחד שתרצה שאשיר?" "אני רוצה לשמוע את השיר שאבא שלי שר לי כשהייתי ילד,קוראים לשיר -קינדר יורן (שנות ילדות)" אמר זלמן בהתרגשות כשאשתו מביטה בו. מיאטק נטל את הגיטרה ושר את השיר האידישאי הנוגה והמרגש כשזלמן מלווה אותו בקול נרגש. כשסיים לחץ את ידה של דינה, אשת זלמן ואת ידו של זלמן ואיחל לו בריאות וכל טוב. כשעזב את המקום ולפני שנכנס לרכב, ניגשתי אליו ואמרתי: "עשית לו שמחה גדולה ומצווה גדולה, אני לא חושב שהוא כל כך שמח ככה! תודה רבה" "את מיאטק גילמתי ב"זה המקום" בשביל רווח, קרש קפיצה לקידום אנוכי וקריירה, זו הפעם הראשונה שגילמתי את הדמות בשביל להגשים משאלה ולגרום אושר למישהו, זה עונג בשבילי"אמר.