ילדה קטנה מקופלת בתוך עצמה, ידיה קשורות בקשרים חזקים, קשרים של שנים. יושבת בחדר עם עצמה, בפינה קטנה וחשוכה. והחושך הזה כבר לא מפחיד אותה. נחמד לה שם ואפילו נעים, הרי היא נמצאת שם כבר שנים. יום אחד היא התחילה להתיר את הקשרים, קשר ועוד קשר, עד שהצליחה לנוע בחופשיות. ואז ניגשה אל הדלת ופתחה אותה מעט, היא הציצה החוצה ו- ווואו, איזה אור , היא לא ראתה כלום! היא התיישבה בחדר והשאירה את הדלת מעט פתוחה ולאט לאט היא התחילה להתרגל אל האור, ואפילו לאהוב אותו. אבל היו פעמים שהם לא ממש הסתדרו, אז היא חזרה אל תוך החדר החשוך, האפל, המוכר, ישבה שם בודדה. והקשרים הולכים ומתהדקים, והאור מצטמצם, והדלת שוב נסגרת.