ביום שלישי משעה 10.45 המתין אבי ברכבו כפי שקבעו, מתחת לבניין בו התגורר רועי, ולא בזבז זמן בהמתנה. הוא שלף את המחשב הנייד שלו והחל להקליד במרץ הערות לנושאים הדחופים שהצטברו על שולחנו. רועי ירד מדירתו, והבחין במזדה לנטיס לבנה שחנתה כממתינה לו. לבד מהעובדה כי חלונות הרכב היו כהים, באופן שלא ניתן היה להבחין במתרחש בפנים, ומנוכחות מספר אנטנות חריג של מכשירי קשר ומכשירים סלולריים, לא ניתן היה להבחין כי מדובר ברכב שאינו שגרתי. אבי פתח את הדלת והזמינו להיכנס. רועי התיישב לצידו של אבי, והלה פתח בנסיעה. "לאן נוסעים" שאל רועי "כמו שקבענו, למשרד שלי". "בטח שמעת, פנה אליו אבי, על החלטת הממשלה להפוך את ערפאת לבלתי רלוונטי" "כן, השיב רועי. "ואם הדבר היה תלוי בך מה היית ממליץ לעשות?" וואוו, איזו התחלה אינטנסיבית, לאדם שעוד לא נקלט במערכת, אמר רועי לעצמו, וניסה להסתיר את התרגשותו. "נו, אין לך איזה רעיון"? דחק בו אבי, "אולי לשלוח איזה צוות של יחידה מובחרת להשתלט עליו" "ומה אתה חושב, שהוא לא מקיף את עצמו באנשי ביטחון שמוכנים לתרחיש הזה" "כן, מממ... אולי לגייס מישהו מקורב אליו שיטמין רעל באוכל המוגש לו" "ואתה חושב שהמזון שלו, לא נבדק קודם על ידי אחרים. נראה לך שהוא יאכל לפני שיטעמו את ארוחותיו" "נו מה עם המוח היצירתי שלך" סנט בו אבי. רועי היה קצת נבוך, כל הצעה שיעלה, בטח כבר נבחנה קודם לכך. "אולי אפשר, אמר כמהסס, להזריק לו איזו זריקה שתפגע בבריאותו" "נראה לך שהוא יסכים שרופא כלשהו שהוא אינו סומך עליו יבדוק אותו או יטפל בו" "טוב, נאלץ רועי להסכים, מה הפתרון?" "אתה חושב שאני אתן לך כבר בשלב זה את המתכון לעניין? הרי אנחנו עוד לא מכירים". בשלב זה נכנס הרכב לחניה התת קרקעית של בנין משרדים גדול בתל אביב. אבי ורועי יצאו מן הרכב ועלו במעלית המהירה מהחניון לקומה ה-12 בבניין. הבניין, ככל בניין משרדים של חברת תקשורת, שידר הידור. אבי פנה לרועי, אתה יכול לעשות סיור בקומה להתרשם. רועי בחן את רצפת הפרקט המבהיקה, את העציצים הרעננים. אף פינת הקפה כללה את מכונת הקפה של לוואצה, כריכי בגט כפרי, גבינות במקרר ושתיה קרה כיד המלך. המקום ממש כמו חברת הי-טק, אמר לעצמו, זר לא יכול להבחין שיש שינוי כלשהו. טוב פנה אליו אבי, "בא נשב אצלי במשרד". גם משרדו של אבי, היה נראה בדיוק כמשרד של מנהל אגף בחברת מחשבים. משרד מרווח שעל גבי השולחן מעץ מהגוני ניצבו שני מסכי פלסמה מהדגם החדיש ביותר, מכונת צילום הכוללת פקס, סורק ומספר מכשירי טלפון, כן היו בחדר מספר עציצים, בפינה עמדה מגרסת נייר ושקפים, ומולו ניצבו מספר כורסאות. רועי התיישב בהיסוס. אבי הוציא מספר טפסים רב שהיו כרוכים בחוברת "טופסי נקלט חדש". הטפסים כללו ויתור סודיות רפואית, חתימה על חוזה עבודה ל-25 שנים ללא אפשרות פרישה מרצון, טופס הכולל פרטים על תנאי שכר והטבות שונות- קופות גמל, קרנות השתלמות ועוד ניירת רבה ומשעממת, שרועי אף לא טרח להציץ בה. לכל הפחות השכר כאן גבוה ב-30% ממה שהרווחתי קודם, אמר לעצמו. לאחר שחזר למשרד מארוחת הצהריים עם אבי, ציפה לו ארנון שכבר ישב בכורסא המרווחת. "ברוך הבא למיקרוסופט" פנה אליו ארנון. "ככה אתם מכנים את המערכת?" שאל רועי. "מה כוונתך"? "אני לא עובד משרד הביטחון?" "איזה משרד הביטחון, אתה עובד האגף לפיתוח עסקי במיקרוסופט" השיב לו אבי והמשיך "הרי מסרתי לך את כרטיס הביקור שלי". "ומה לגבי בית הקפה?" "תגיד לי, נראה לך שמדינת ישראל או חברת מיקרוסופט ישלמו משכורת ל-20 איש רק כדי שיגישו קפה לאנשים שרוצים קצת להתאוורר" "ומה לגבי שירה או ענת" "שירה המליצה לנו לסחוב אותך לכאן, כי היא מכירה את היכולות שלך בתכנות מחשבים, אבל יותר מזה, היא יודעת איך ניתן למשוך אותך" הוסיף אבי, "אם לא היינו עושים את כל הפוזה, לא היית בכלל מסתכל עלינו" אמר ארנון בחיוך ממזרי. "ולמה שאני אשאר לעבוד איתכם"? "משלוש סיבות אמר אבי- האחת- כבר אינך עובד באלדיקום. אין לך אפילו טעם לברר. השנייה- חתמת על חוזה המונע ממך אפשרות פרישה מרצון. והשלישית- שירה ממתינה לך בבית, ומבקשת שתגיע כבר". בדרך הביתה התקשר רועי לשי, "כן, זה היה ברור לי, המערכת תמיד מצליחה להשיג את מה שהיא רוצה".