יצחק- בשם שנתנו לו הוריו, כך קראו לו כולם. דומה שאכן היה סמל לתמימות, לפשטות, ליושר. תמיד נכון היה להקריב את עצמו, אך לעולם לא לחם כדי לזכות בתהילה. כך חונך, כך גדל וכך המשיך בחייו. יושב היה בבית הכנסת בפינה מרוחקת, כמרחיק עצמו מהמולת ההמון, משאון המשוחחים, מהעולם החיצוני, בו כלל לא היטיב להתבלט. בכל עת שהיית מגיע לבית הכנסת, היית מוצא אותו רכון על הגמרא הכבדה, מפצח איזו סוגיה נושנה, משוחח קמעה עם עצמו כיוצר חברותא בינו לבינו. מעולם לא היטיב לתקשר עם אנשים. דומה כי השיחה הוותה נטל שנכפה עליו, עת הצלחת לחזות בו משוחח קמעא. והאנשים סביבו- גם הם למדו להכירו על מוזרותו, להקפיד לא להטרידו ולהמשיך בעיסוקיהם. והוא כמו נבלע היה במקומו, שיחות הסרק של ציבור המתפללים בתפילה ולאחריה, כלל לא חצו את אזניו, ולבטח לא היה להם מקום בליבו או במוחו. ולא שטיפש היה, כלל ועיקר לא. ידוע היה בחריפותו ובבקיאותו, עד שסיפורים הילכו לפניו, ואפילו היו שאמרו כי מדי חודש הינו מזומן ללימוד מיוחד עם זקני חשובי הישיבות. אך הוא, מעולם לא חיפש את התהילה. המושב הבודד והפינתי בו ישב, התאים לו ככפפה ליד. כה בודד היה בשתיקתו, עד שאפילו את שם משפחתו לא היו יודעים. יצחק- לא איציק או איצ'ה או יאצק, רק יצחק היו קוראים לו. והוא פעם בשנה היה ניעור בלית ברירה מהדומיה בה חפץ. כבכל שנה היה מוכתר לאחד החתנים, פעם לחתן תורה ופעם לחתן בראשית, בכדי ליצור איזה גיוון מדומה בבחירה הקבועה. ומיד לאחר שהיה מובל על ידי כל ההמון, תחת החופה, לברך בשם ובמלכות את התורה, ומורעף בברכות, איחולים והוקרה על היותו מי שהוא, בוחר היה לחזור לכיסאו הפינתי, לגמרא הכבדה, לשתיקתו העמוקה, כמו המולת העולם החיצוני והבחירה בו כלל לא נגעו בו, אלא היו לנטל עליו. כן, זהו יצחק- החתן הקבוע, שהיה זוכה פעם בשנה לתהילה קטנה, וחוזר לשקוע באבק, עד שינערוהו, יצחצחוהו ויעשו בו שימוש בשנה שלאחר מכן.