זה זמן שאין החורף משמחני, ובכל זאת תמהה אני על כך בכל עת שהשמיים נעשים קודרים והגשם מטפטף והולך. האכזבה החוזרת ונשנית, כמו אין בכוחה להעיב על הציפיה. החיוכים שעוד עוברים בי רק הדים הם לצחוק המתגלגל שפקד אותי כל אימת שהחל הגשם. אותו צחוק שהיה הולך ומתעצם עם בא הברד, הברק והרעם. ובכל זאת שונה הציפיה הפעם. שאינה נובעת מנפש עיפה ומיוגעת, ולא תולה בגשם תקוות מעורר ישנים ומקיץ נרדמים. צומחת היא מתוך שלוה, ושברי החיוכים לא מרירות בם, כי אם סלחנות וזכרונות טובים. כמתנדנדת על הגבול הדק בין עייפות ורוגע. איני יודעת אם שמחה, אם טוב. מכסה על האמת מפחד שתיגלה, ולא יהיה לה מחזיק. ויודעת כי טוב הוא. שכן כל דבר יבוא זמנו.