הבצק שברגליים נאמר בפרשתנו פרק ח פס' ד: "...ורגלך לא בָצֵקָה זה ארבעים שנה". רש"י מבאר בד"ה לא בצקה: "לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות". בתרגום יונתן מסביר, שהסיבה היא משום שהיו לבנ"י מנעלים. השד"ל מסביר: "לא נתקשה עור רגלך כבצק היבש". לפי זה, נעשה לבנ"י נס שהם לא סבלו מיבלות כתוצאה מההליכה הרבה במדבר. על נושא היבלות נעמוד בשורות הבאות: התקשות העור כתוצאה מהליכה היא דוגמא למה שמכונה יבלת [ויש להבדיל בינה לבין צמיחה חולנית של העור הנגרמת ע"י נגיף, המכונה אף היא יבלת (ראה הערה בסוף המאמר), ולא נעסוק בה]. יבלות נוצרות לרוב על פיסות הידיים והרגליים, האצבעות (למשל, על אצבע האמה כתוצאה מלחץ העפרון/עט) והבהונות. יבלות הן תגובה טבעית של העור על חיכוך או לחץ. תפקידן של היבלות בד"כ הגנתי: הן מונעות נזק לעור ולרקמות שמתחתיו. יש להבדיל בינן לבין מסמרות שגם הם נגרמים ע"י לחץ, אך הם ממוקדים יותר ובהם פונה חוד העור המעובה כלפי פנים. כתוצאה מכך נגרם כאב, הדומה לזה שנגרם ע"י "מסמר". מסמרות נוצרות לרוב בבהונות הרגליים, כאשר האדם נועל נעליים צרות או קטנות מידי. לעיתים רחוקות בלבד יש צורך לטפל ביבלות כי הן מגינות ואינן מכאיבות. לעומת זאת, במקרה של מסמרות דרוש לפעמים טפול של פדיקוריסט. הוא יכול לסלק יבלת במכשיר ליטוש המסתובב במהירות. אולם אם היבלת מגורה, או אם הזדהמה בגלל אי הקפדה על ניקיון, מן הראוי שיטפל רופא בסילוקה. הכתוב מעיד שלבני ישראל שהלכו 40 שנה במדבר לא היו יבלות ברגלים כתוצאה מהליכה! ויש להעיר: "יבלת" מוזכרת בתורה כמום הפוסל את הבהמה להקרבה (ויקרא כב, כב). כאן התורה התכוונה לגידול החלק העליון של העור ממקור נגיפי בין בגוף ובין בעין (ולא להתקשות העור שאינה מום). אולם המלבי"ם פירש, שהכוונה ליבלת דווקא בעין, אבל יבלת בגוף אינה מום "כי זה דבר המצוי מאד". גם הרלב"ג פירש שהכוונה למום בעין. ברם, לאור דברינו, שישנם שני סוגים של יבלות, יבלת-נגיפית והתקשות העור, הראשונה מום (בין בגוף ובין בעין) והשנייה - המצויה מאד - אינה מום, ובכך מתורץ הקושי שמעלה המלבי"ם (שיבלת אינה מום כי זה דבר המצוי מאד).