הכריתה גילי ישבה בחדרה ליד המחשב, מרוכזת בעבודתה ומקלידה את החומר מתוך הכתוב בדפי הנייר המונחים על ידה. לפתע צלצל הטלפון. הרימה את השפופרת ושמעה קול מעבר לקו: מדברים מבית החולים, את מוזמנת מחרתיים בשעה שמונה לניתוח כריתת רחם. נדהמת מעצם דבר ההודעה ותכיפות הניתוח, שאלה: מה גיליתם בגרידת הניסוי אשר עברתי רק לפני שבוע? האם המיומה אשר ממנה אני סובלת היא גידול סרטני, לא גידול שפיר? מה הדחיפות? מדוע אתם מזעיקים אותי כך בפתאומיות? עדיין לא הספקתי להתאושש מהגרידה עצמה. אמרתם כי מהגרידה ועד הניתוח יעבור זמן-כחודש ימים. אני באמצע העבודה, היום רק תחילת החודש, עלי להכין את כל החומר למע"מ ולמשכורת, איך אוכל להתפנות? מה יהיה על כל זה? כאשר סיימה את כל פרץ שאלותיה, נענתה: חס וחליליה לא סרטן! פשוט התפנה מקום ולכן רצינו להקדים את תורך, אך אם אינך יכולה לבוא בתאריך זה, לא נורא. נקבע לך תאריך אחר בתיאום איתך, אבל מוקדם יותר מאשר חשבנו. מה דעתך שנקבע את העשרים לחודש? הביטה בלוח, חשבה והציעה שתחזור אליהם טלפונית מחר עם תשובה, לאחר שתבדוק בביתה ותוודא שאין לה איזה אירוע חשוב בתאריך המוצע לניתוח. מאותו רגע בו סיימה את שיחת הטלפון לא נרגעה גילי. קשה היה לה להתרכז בעבודתה. מחשבות רבות עלו והציקו לה, במיוחד הציקה לה המחשבה שמא לא אמרו לה אמת ואכן נתגלה כי הגידול הוא באמת סרטני. אך אם זה כך – מדוע הסכימו לדחות את הניתוח? נו, אמרה לעצמה, צריך להביט על המצב באור חיובי, אם הסכימו לדחות את הניתוח סימן שאין סיבה לדאגה. חשוב להתרכז בעבודה ולעשותה כך, כפי שהיא יודעת, ללא טעויות, כדי שתוכל להשאיר אחריה "שולחן נקי". גילי חזרה והתיישבה ליד המחשב, המשיכה בעבודתה מרוכזת כולה בנתונים שהיא מקלידה. אסור שתטעה חשבה לעצמה, אחרת מי יתקן את הטעויות, הריי רק היא יודעת להכין את המשכורות. כך המשיכה בעבודתה בלי להרגיש כי הזמן עובר ויום העבודה הסתיים מזמן. כאשר הציצה בשעונה דרך אגב ראתה כי השעה מאוחרת. אספה את הניירות, סידרה את שולחנה, כיבתה את המחשב ואת האורות, נעלה את המשרד והלכה לביתה. בדרכה הביתה הרהרה בכל אשר עבר עליה כל אותו יום, התלבטה האים לספר על כך לבעלה, או שמא אין טעם להפיל עליו את חרדותיה, הוא הריי דאגן מטבעו, אך מה תענה אם ישאל מדוע חזרה מהעבודה כל כך מאוחר? לבסוף החליטה "למכור" לו "שקר לבן" בציפוי מתוק. נכנסה לסופרמרקט השכונתי, שמה בעגלת הקניות מצרכים הנחוצים בבית והתחילה לחפש דבר-מה מתוק אשר בעלה אוהב במיוחד. עברה בין שבילי מדפיי הממתקים, המשקאות החריפים ולא מצאה דבר. כמעט נואשת המשיכה להסתובב ולחפש בין שבילי הסופר עד אשר הגיעה למדפיי הלחם. שם, בין כל הלחמים הייתה מונחת "חלה מתוקה" קטנה ארוזה בנייר צלופן. זהו זה, מצאתי! חשבה גילי לעצמה ונזכרה כיצד בעלה היה מספר לה על ארוחת ערב שבת בבית הוריו. עד כמה אהב את טעם החלה המתוקה אשר חולקה בין כל בני המשפחה היושבים מסביב שולחן השבת. כך מרוצה מעצמה הניחה את החלה בעגלה, ניגשה לקופה, עמדה בתור עד אשר הגיעה תורה. הוציאה את המצרכים מהעגלה והניחה אותם על גבי מסוע הקופה, כל אותו זמן ליטפה בידה את החלה. שילמה לקופאית ויצאה לדרכה הביתה. בהגיעה כמעט לחצר ביתה ראתה את מכונית בעלה, ידעה לפי כך כי הוא אכן בבית והחליטה להפתיעו. ניגשה לדלת, הוציאה מהסל את החלה המתוקה, צלצלה בפעמון והמתינה לבעלה שיפתח את הדלת, כאשר ההמתנה נתארכה צלצלה שנית והפעם בצלצול המשפחתי המוסכם, אז נשמע קול מהדירה: או קי, שמעתי, אני כבר פותח. צעדיו המהדהדים של בעלה נשמעו הולכים וקרבים. הדלת נפתחה, גילי נשקה לאיש המנומנם אשר עמד בפתח, הגישה לו את החלה המתוקה אשר קנתה ואמרה: ראה מה קניתי והבאתי במיוחד בשבילך! האיש המופתע וההמום לא הגיב. דקות ארוכות חלפו עד שהתעורר מעילפון תדהמתו, נשק לה ואמר: תודה רבה, את ממש נהדרת. איך ידעת שאני ממש מתגעגע "לצבוט" ולטעום חתיכה מחלה מתוקה? ידעתי – אמרה ולא פרשה. עם גמר הנשיקות, מילות האהבה והחנופה, נעור הבעל, "חזר לעצמו" ואמר: הכל טוב ויפה, באמת תודה רבה, אך אולי תואילי בטובך, להסביר לי, מדוע חזרת מהעבודה כל כך מאוחר? אה –זה, ענתה: הייתה לי תקלה בתוכנה, לכן התעכבתי. "מכרה" לו "שקר לבן" וניגשה לראות בלוח השנה אם אין להם אירוע כל שהוא בתאריך הנקוב לניתוח, הריי הבטיחה מחר לתת תשובה לבית החולים באם התאריך מתאים לה. כאשר לא ראתה כל אירוע רשום ביום זה, שאלה את בעלה, כדי להסיר ספק מלבה: חומד, אולי אתה זוכר אם יש לנו, או לך תוכניות בעשרים לחודש? בלוח לא כתוב כלום. לא, אין לי! אך מדוע זה חשוב לך עכשיו לדעת, מה את כבר מתכננת, לאיזה טיול את רוצה לצאת? התקשרו מבית החולים והודיעו כי קבעו לי תור לניתוח ביום זה וביקשו את אישורי. הבטחתי לתת להם מחר תשובה, ענתה גילי. אולי תדחי את הניתוח בחודש חודשיים? בקש הבעל. לא! החלטתי לתת תשובה חיובית ולידע את הנהלת המשרד, נמאס לי לסבול, לדאוג לכולם, פרט לעצמי. אני הולכת לניתוח להיפטר מהמיומה הזו, אשר מכבידה עלי ומפריעה לי בתפקוד. למחרת סיפרה גילי לחברתה את אשר עברה אתמול ואת החלטתה לתת לבית החולים תשובה חיובית לגבי התאריך המוצע על ידם. לאחר התייעצות בניהן הודיעה גילי למעסיקיה, כי היא עומדת לעבור ניתוח כריתת רחם בעשרים לחודש זה ותעדר מהעבודה כחודש ימים לפחות. המעסיקים לא היו מאושרים לשמע "הבשורה" , אולם בנושאי בריאות אין ויכוח ומייד החלו לחשוב כיצד להיערך למצב חדש זה. גילי טלפנה לבית החולים והשיבה בחיוב לגבי תאריך הניתוח, זומנה למפגש קבוצתי של מנותחות ובני זוגן בשישה עשר לחודש, גם על כך הודיעה לממונים עליה. שבוע לפני הניתוח סיפרה לבני משפחתה את אשר היא עומדת לעבור והשביעה אותם לבל יבקרוה ביום הניתוח. אך כפי שהתברר לאחר הניתוח הם לא עמדו בהבטחתם זו. ארבעה ימים לפני מועד הניתוח באו גילי ובעלה לבית החולים למפגש הכרות קבוצתי אליו זומנו הם ומנותחות אחרות ובני זוגן. הפגישה הייתה הכרות הדדית בין החולות לצוות המחלקה כולו החל מהאחיות והאחים המעשיים ועד לפרופסור ראש המחלקה. כן גם הכרות הדדית בין החולות. האווירה במפגש הייתה בהתחלה מתוחה, אך אט, אט, נמוג המתח. הודות לאנשי הצוות אשר הנחו את הפגישה ברוח טובה, בהומור והשרו אווירה נינוחה. כך "הוכשרה הקרקע" להרצאת הפרופסור אודות הניתוח, מהותו, ההחלמה, השיקום האישי והבין זוגי המתבקשים לכולם. בדבריו הסביר הפרופסור כי בית חולים זה נוהג בשיטה בה כורתים לא רק את רחם האישה אלא מוצאים גם את השחלות. מאותו רגע חשה גילי כי עולמה חרב עליה, עומדים לכרות מגופה את כל נשיותה והיא תהייה כעץ יבש אשר לא רק את פריו לא ייתן,(על כך ויתרה במודע) אלא עליו יבלו ועצתו תיבש ולא תישאר בהם טיפת לחלוחית שהיא טעם החיים. כאשר שבו לביתם שאלה את בעלה: האם תמשיך לאהוב אותי לאחר הניתוח או שמא אהיה לך ככלי אין חפץ בו? הוא התבונן בפניה היטב, ראה את עיניה הדומעות וקמטי החיוך אשר שינו את צורתם, כל מבטה הביע כאב ועצב. עטף את גופה הרועד בחיבוק גדול, נשק על פיה ולחייה ואמר: טיפשה אחת, האם אינך יודעת כי אהבתי אותך אינה תלויה בדבר, אנחנו נהיה תמיד יחד בטוב וברע, כך גם נתגבר על כל המכשולים. בטח, ראיתי כבר הבטחות יפות של גברים וכיצד התייחסו אל נשותיהם אחרי ניתוחים אשר בהם נכרתו אבריהן המסמלים נשיות, ענתה לו בכעס. טוב, אם אינך מאמינה לי, את והמציאות תעמידו אותי במבחן. דעי לך כי לקחתי יום חופש בתאריך הניתוח. אני אלווה אותך לניתוח ואהיה כל אותו יום בבית החולים, אמר ולא הוסיף. טוב, אם זה רצונך, יהיה כך. ענתה בטון מרוכך מעט, אך מצב רוחה העגום לא עזבה. גילי לא נתנה למצב רוחה העכור להשפיע על תפקודה בבית ובעבודה, אך הוא חלחל למחשבותיה בשעות היום בזמן שטיפת כלים, ניקיון הבית ובליל על משכבה כאשר הייתה שעות ערה ובקושי הצליחה להירדם. כך, באותן שעות ערנות, עת הייתה רק עם מחשבותיה העצובות, החלה במסעה אחורה במנהרת הזמן בעקבות נשיותה האבודה.