חלומו של משה כהן משה כהן נכה, (רגלו השמאלית קצרה מהימנית בארבעה סנטימטר). גרוש עם שני ילדים, הנמצאים אצל אמם. ניתנה לו זכאות מחלקת הרווחה של עירית באר –שבע לדיור סוציאלי מוגן בחברת "עמידר" בשיכון ד' - שם הוא גר. המחלקה השתדלה מאד לשקמו שיבצה אותו בעבודה במחלקת גנים ונוף של העירייה. (כשתלן במשתלה העירונית ומחליף את השתילים העונתיים בכיכרות ושדרות העיר.) לפניי שנתיים בדיוק ביום הולדתו הארבעים ואחת קיבל את תעודת הגירושין מהרבנות. הוא הרגיש אז כציפור דרור שיכולה לעוף לכל מקום שתחפוץ. כאסיר משוחרר היוצא מהכלא. סוף –סוף יוכל לצאת מהארון. (כל שנות נישואיו הדחיק והסתיר את נטיותיו ההומוסקסואליות.) כיום שהוא בן ארבעים ושלש, אינו מרגיש כזו שמחה כפי שהרגיש ביום שקיבל הגט. אשתו לשעבר הוציאה צו האוסר עליו להיפגש עם ילדיו בשל נטיותיו המיניות. הוא מרגיש שגעגועיו אליהם, עוד מעט יעבירו אותו על דעתו . מדי פעם הוא הולך לשכונה שם הם גרים, עומד מול שער בית הספר – מחכה לצאתם אחרי הלימודים. "אפילו רק לרגע, לראות אותם –יותר טוב מבכלל לא, אחרת אשתגע," חשב. "אולי אצליח "לגנוב" כמה דקות שיחה אתם – אז אהיה המאושר באדם". גם מחשבה זו עלתה במוחו. יום אחד בזמן שישב בסוכת המשתלה והכין ייחורים, ניגש אליו אחד העובדים, ומסר לו כי מנהל המשתלה קורא לו אליו למשרד. ""מה כבר עשיתי, האם הייחורים של אתמול לא היו טובים?" – שאל. "לא, אין שום בעיה", הוא פשוט רוצה לשוחח אתך" – ענה העובד. "פתאום ככה באמצע העבודה – הוא קורא לי?" – משה חזר ושאל. "מה אתה שואל אותי? לך תשאל אותו, הוא מחכה לך במשרד." "בטח הוא מתכוון לפטר אותי ולקחת עובד חדש –צעיר. מה הוא צריך אחד כמוני, בן ארבעים ושלש ועוד נכה, כשיש כל כך הרבה בחורים צעירים – מובטלים?" הרהר בלכתו למשרד, הולך וצולע. "קראת לי?" –שאל משה את המנהל, בפותחו את דלת המשרד. "כן, שב בבקשה מר כהן." ענה המנהל בהסיטו כסא לעבר משה. ,בבקשה, תתכבד – מר כהן" – אמר המנהל, כשהוא מגיש למשה קופסת סיגריות "מלברו" תוצרת חוץ. "לא, תודה, הפסקתי לעשן – זה מביא סרטן" –– ענה. "מביא סרטן – הא, אז אולי תשתה משהו?" – שאל שוב המנהל. "טוב", ענה משה בטון מתרצה. "כוס תה עם נענע –בבקשה". "מה הוא זומם, איזו מכה הוא עומד להנחית עליי. למה הוא כל כך טורח לכבד אותי, ולהתחנף אליי?" מחשבות אלו צפו, עלו, במוחו של משה. "אדוני המנהל, אתה קראת לי, אז בוא ונדבר "תאכלעס". תגיד לי כבר מה שיש לך להגיד – ההפסקה נגמרה, אני צריך לחזור לעבודה. או אולי לא – כי אתה מפטר אותי?" "השתגעת, אני מפטר אותך, את העובד הכי טוב שיש לי? אוי לא, את זה אפילו ברגעים הכי קשים שהיו למחלקה לא חשבתי לעשות." "אם כך תגיד כבר מה שיש לך, כי אני צריך לחזור לעבודה" "טוב, שמע, אשתך טלפנה ובקשה למסור שלבן הצעיר שלך הייתה תאונת דרכים –אבל זה לא משהו רציני. אשפזו אותו "בסורוקה" לבדיקות יום אחד ומחר הוא ישוחרר. אתה רוצה שאקפיץ אותך לשם עם הרכב שלי?" "תודה, אולי אתה יודע איך זה קרה? ידעתי, ידעתי שיום אחד זה יקרה. היא לא יודעת לשמור על הילדים. תמיד היא לא בבית. מסתובבת עם כל מיני טיפוסים ועוד נגדי היא הוציאה צו האוסר להיפגש אתם –מפחדת מחטיפה. " "הירגע, שתה קצת מים –הנה הכוס." "הו, תודה, התכוננת לפגישה איתי כמו למשימה צבאית." "אז להקפיץ אותך ל"סורוקה", אתה רוצה לראות את הבן שלך, כן או לא?" "איזו שאלה, בטח שאני רוצה לראות אותו, אבל לא נעים לי לבקש ממך טובה שתביא אותי לשם." "אתה מכיר את הפתגם: הר עם הר לא נפגש אדם עם אדם נפגש." "כן, מכיר." "טוב, אז לך למחסן הגדול, תחליף בגדים ואנחנו מייד זזים." "שלום בן, מה שלומך, איך זה קרה, תראה לי איפה קיבלת מכה, כואב נורא? ספר לי הכל ." – צרור מילים זה נפלט מפיו של משה עם היכנסו לחדר בו שוכב החולה. בלי לשים לב מי הנוכחים בחדר ובלי לראות אם הילד ער או ישן. "משה, שקט, הילד קיבל. כדור הרגעה אל תפריע לו לישון." "איך את מעיזה להשתיק אותי, עשית הכל שלא אגיע הנה. כאילו זה לא הילד שלי. דעי לך שאני מתכוון לקחת חופשה שבוע ולהיות אתו על אפך וחמתך, את חופשייה להמשיך להסתובב עם כל ה"טיפוסים" שאתם את יוצאת." "אבא אתה פה. אני כל כך שמח שבאת," אמר הילד ונרדם שנית. "מחר בבוקר אבוא לבקר, אני רוצה לדבר עם הרופא. עכשיו אני נוסע הביתה." משה חזר הביתה חלץ את נעליו, התיישב משה מול הטלוויזיה, התחיל לראות "ערב חדש" ונרדם. שנתו הייתה לא ארוכה במיוחד. אולי חצי שעה עד שעה. התעורר רטוב כולו, חולצתו וגופייתו היו ספוגות זעה . החלום הסעיר אותו, אך מכוון שלא היה לו למי לספר את חלומו. החליט לעלות על הכתב את תאור החלום, משסיים את כתיבתו שלח אותו אליי בEMAIL ממקום עבודתו. אני הדפסתי אותו. כך התגלגל לו ומונח לפניכם סיפור החלום של משה כהן. שם הסיפור: חלומו של משה כהן. ערב שבת, כל המשפחה מכונסת בבית לארוחת שבת. כולם שרים זמירות שבת. בזמן הארוחה בין המנה העיקרית לקינוח אני עומד ומודיע כי מחר בבקר יוצאת כל המשפחה לקמפינג בחניון אכזיב. שני הילדים זה בן השמונה וזה בן האחד עשרה קופצים משמחה. "אבא (שאלו הילדים), גם הכלב שלנו חומי יבא אתנו?" בטח - עניתי, הריי אמרתי שכל המשפחה יוצאת לקמפינג וחומי הוא חלק מהמשפחה. "אבא וחברים אפשר להביא?" (המשיכו הילדים את שאלתם). מצטער, יש מקום רק לחבר אחד וגם זה בקושי. ברכב שלנו יש רק חמישה מקומות ושכחתם ש"חומי" נוסע איתנו –עניתי. תפילו גורל מי מהחברים יזכה להצטרף אלינו – לנסיעה. הילדים וויתרו על ההגרלה, כך נסענו לאכזיב רק ארבעתנו וחומי. לאחר נסיעה של כעשר שעות, (כולל הפסקות למנוחה, אוכל, קניות, שירותים וסיבוב עם חומי,) הגענו לחניון אכזיב. פרקנו את המטען מהרכב. אני ואשתי הקמנו אהל והילדים רצו מייד למים וחומי אחריהם. אשתי פחדה שיכנסו לבד למים השאירה לי את הקמת האהל והצטרפה אל הילדים. משסיימתי להקים את האהל הצטרפתי גם אני אליהם. יחד שחינו עד לשובר – הגלים וחזרה לחוף. התיישבנו על החול והתחרינו בבניית ארמונות מחול. בפרס –(גלשן גלים) על הארמון הכי יפה זכתה אשתי. אחרי התחרות התקלחנו והצטרפנו למסיבת ריקודים על החוף שהשתתפו בה מתרחצים מכל הגילים המינים והגוונים. בשעות הקטנות של הלילה חזרנו כולנו לאהל ונרדמנו מייד. בשעת בקר מוקדמת ירדתי לבדי לים לשחיית בקר. להפתעתי ראיתי את בני בן האחת –עשרה שוחה קרוב לשובר הגלים. סימנתי לו לחזור אך הוא לא הבחין בי והמשיך לשחות. התחלתי לשחות לכוון שלו. לפתע בא נחשול מים ענק וסחף אותו. אזרתי את כל כוחותיי ושחיתי במהירות. במשך כל זמן השחייה חשבתי: אסור לי לתת לים לנצח ולבלוע את בני לקרבו. אני חייב להציל אותו. הגעתי למקום בו ראיתי את ילדי לפני דקות ספורות אך הוא לא היה שם. חששתי כי אכן טבע ושקע למעמקי הים ולא אראה אותו לעולם. פתאום ראיתי קרש צף על פני המים, שחיתי והגעתי אליו. אז ראיתי זוג ידים כחולות אוחזות בו –ידיו של בני –חשבתי. משכתי אליי את הקרש ומשיתי את ילדי מהמים. השכבתי אותו על בטני ושחייתי על גבי חזרה לחוף. כל הזמן השגחתי שלא יחליק וייפול למים. משהגענו לחוף ראיתי את אשתי וילדי הקטן עומדים חיוורים, לא זזים, כנטועים בחול. כל הקהל על החוף מחא כף. אנשיי מד"א הפכו את בני על הבטן והוציאו לו את המים אחר כך הפכו אותו שוב ועיסו את לבו –החיו אותו. חומי הסתובב כל הזמן ןליקק אותו. כך היינו שוב משפחה מלוכדת. אמבולנס המוצב דרך קבע בתחנת מד"א בחוף פינה אותו לבית חולים בנהרייה –לבדיקות, אשתי נלוותה אליהם. אני ובני הקטן נשארנו בחניון. היינו עצובים ולא התחשק לנו ללכת לשחק במתקני השעשועים בפרק שליד החניון. ישבנו בחוף הים שיחקנו "בשמות", בנינו מגדלי חול ושיחקנו במטקות. בערב אשתי חזרה מבית החולים בנהרייה וסיפרה כי הבדיקות בסדר , אבל הילד צריך להיות תחת השגחה בבית-חולים. מחר בדרכנו הביתה ניסע לנהרייה, נאסוף את הילד וניקח אותו לבית – חולים בבאר-שבע שם הוא צריך לשהות כשבוע ימים למנוחה והשגחה. כאשר שמעתי כי הבדיקות בסדר – הוקל לי .לקחתי את בני הקטן והלכנו למתקני השעשועים שבפרק ליד החניון. רק הגענו לשם הוא רץ וטפס על הסולמות הגבוהים, הלך על הגשר המחבר בינם לבין המגלשה שבה גלש למטה ישר אל ארגז החול. התנדנדנו שנינו בנדנדות והסתובבנו בקרוסלה. עייפים אך משועשעים חזרנו עם חשכה לאהל. למחרת עזבנו את חניון אכזיב ונסענו הביתה. בדרך אספנו את בננו הגדול אשר שוחרר מבית החולים בנהרייה. הדרמנו לבאר-שבע שם הפקדנו לשבוע ימים, את בננו הבכור בידי צוות בית החולים. משם נסענו הביתה. את הימים הבאים- בילינו בסורוקה במקום בקמפינג. כך באה לקיצה חופשת החלומות שלנו באכזיב –התעוררתי, שפשפתי את עיני וראיתי כי אני יושב בכורסא מול הטלוויזיה. הבנתי כי כל זה היה רק חלום.