ערבו של יום עבודה: שיירה של אומללים, שיירה של עשרות יהודים נראתה צועדת ברחובות השוממים של הגטו הנטוש. נטוש זה יותר מחצי שנה, מאז הגירוש האחרון למחנות. צקונם נגלה לעין כל, רזונם וכל שעבר עליהם בשנים האחרונות. מלוויהם השחצנים הסתכלו בהם במבט בוז וכיוונו לעברם רובי סער בכדי שיתאמו את הקצב בצעדם, צעד מגפי השחץ שרמסו את אירופה. המלחמה עמדה להסתיים, כוחות הצבא האדום עמדו כמה קילומטרים לפני העיר, אך לגרמנים היו תכניות משלהם, להעלים את פועלי הכפייה היהודים בכדי שחס וחלילה לא ישוחררו ויזכו לטיפת חופש. אדם צעיר וצנום צעד בין פועלי הכפייה, בעיניו נראה איזשהוא זיק שלא כבה גם בימים אפלים, לראשו היה ברט שחור שמשוך על ראשו, אנשל פרידמן. השיירה עצרה ליד מבנה מרשים, בעל גג רעפים, חלונות רוחביים ומסורגים שניצבו מעט מתחת לגג, ודלת כניסה אחת עם שקע מזוזה שנעקרה.המבנה עמד ליד תחום הגטו שנשק לטרסת סלע בסמוך למבואות העיר. הייתה זו ספריית הקהילה, הקהילה שחרבה ועתה לא נותרו ממנה אלא קומץ יהודים אלה. ספריה שהייתה אבן שואבת לילדים, לצעירים ולתלמידי חכמים. הקצין הנאצי שפיקד על הקבוצה, אדם בריון בעל שיער בלונד קצוץ, תפס את מקומו בתחילתה וצרח בגרמנית: "א פלוכטען יודן (יהודים מלוכלכים)-כאן, אתם תשהו במשך הלילה בין ספרים ומחברות, יהיה לכם בידור יהודי טוב עם כל הספרים האלה, כי מחר אתם מפונים מהאיזור" אחד החיילים פתח את הדלת והאחרים דחקו ביהודים להיכנס פנימה במהירות. הדלת נסגרה במנעול כבד ועליה הוצבו שני שומרים פולנים.אור דלוח של פנסי רחוב הסתנן אל הספריה וסיפק מעט מאוד אור. הקבוצה התפזרה בספריה, רוב הספרים והמדפים כבר לא היו כאן משום שנבזזו והפכו לרכוש הרייך, או הועלו באש. חלק פרש לישון על גבי כונניות מושלכות ואילו החלק האחר, שהיה טרוד בנדודי שינה, נטל מספר ספרים זנוחים וניסה לעיין בהם. ספריות כבדות מעץ אלון כבד היו בשפע המבנה חולק לשני מפלסי עיון מפני שנבנה על בליטת סלע, כשהקיר בין המפלס התחתון לעליון תחום בכוננית אחת כבדה. אנשל הביט במדפים וזכרונותיו הובילו אותו לעבר אביו -אחד מפרנסי הקהילה ומייסד הספריה, שהלך לעולמו כשנתיים לפני שפרצה מלחמת העולם. אביו היה חסיד של הרבי הקשיש ומדי שנה היה עולה אליו ונוסע מרחק קילומטרים רבים בבקשת עצה או ברכה. היה הוא נדחק בקצה התור ומחכה בסבלנות עד תומו, על אף שזמנו היה יקר מפני שהיה דחוק בעסקים. לפני שבנה את ספרית הקהילה נסע הוא על מנת לבקש ברכה מן הרבי, היה זה כשאנשל היה בן שלש. הרבי הקשיש שעיניו השחורות בהקו כעיני נער בן שמונה עשרה ישב על מיטה רעועה בחדרו הצר והצנוע,זקן לבן ירד כמעט עד ברכיו ושטריימל ישן כיסה את גופו, הוא הביט באביו של אנשל וכשזה שאל אותו על הספריה, הפליט משפט בודד במן ניגון חסידי: "יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה" ואחר הוסיף "עד שיפוח היום ונסו הצללים" הרבי הקדוש נפרד מאביו כשהוא לוחץ את ידו בחום ומביט בו במבט חודר נוסף. אביו התפלא חזור והתפלא, הוא ניסה לחשוב על פרשנות לדברי הרב, לבסוף לאחר שנבנתה הספריה נחה עליו דעתו והוא נרגע. אנשל ישב על רצפת הספריה, לידו ישב מנשה גנדלמן, בחור מבוגר, תלמיד חכם. אנשל סיפר למנשה את הסיפור ומנשה הביט בו. לאחר מכן ניגש מנשה למדף הספרים הבודדים, הביט ותר אחר משהו, הוא הוציא ספר בכריכה חומה: "שיר השירים" בפירושו של הרב משה ארנשטיין זצ"ל. הוא הביט בו ואחר אמר: "זהו ספר פירושים על שיר השירים, אני אנסה להבין את מה שציווה הרבי עליו השלום" הוא עיין בו ואחר אמר: "יונתי - מה היא יונתי, אם לא עם ישראל וכנסת ישראל. "חגווי הסלע בסתר המדרגה" - מפלט ומוצא בעת צרה וצוקה" אחר, עיין מעט והוסיף: "עד שיפוח היום ונסו הצללים- לעת ערבו של יום כשצללי הזדון והחטא נסים מן העולם" אנשל הביט במנשה ומנשה הביט בו: "סתר המדרגה.." פלטו שניהם הם ניגשו לקיר המפלס שם עמדה הספריה הארוכה. "במזל לא פירקו את הספריה הזו" פלט אנשל. הם ניסו להזיז את הכוננית העצומה משני צדדיה אך ללא הועיל, העץ הכבד סירב להיענות למאמציהם. אחר ניסו באמצעה כשהם דוחפים כלפי חוץ. ופתאום כשאחזו באמצע הכוננית, זזה היא כלפי חוץ ונפתחה לרווחה. אנשל ומנשה הביטו אחורה וקדימה, אך עשרות האנשים היו עסוקים בשלהם. הם חדרו אל קיר המפלס, הקיר הלבן היה שלם. לרגע התאכזב אנשל. "רגע, אולי חלק מן הקיר עשוי חומר אחר?" פלט מנשה "ננסה" אנשל דפק על הקיר הלוך ושוב ולפתע באמצע, נסדק הקיר כקליפת ביצה בת יומה! מנהרה חשוכה נגלתה לעיניהם, חצובה בבליטת הסלע, והיא בגובה מטר וחצי ומובילה מטה ולאורך. מנשה נדהם- אביו המנוח של אנשל כרה בסלע מנהרה לפני ימי הפורענות למען תשמש הצלה לבנו וחבריו!!! , הוא ואנשל הנהנו האחד לשני והחזירו את הכוננית למקומה. לאחר חצי שעה, ובשקט בשקט בישרו לקהל על מוצא ההצלה. כעשר דקות ארכה ההליכה במנהרה החמימה והלחה, עשרות האנשים צעדו בה כשהם דוממים אך נרגשים. היה זה טוב לאין ערוך משהיה בין ציפרני הגרמנים. לפני שנכנסו למנהרה, החזיר אנשל את הכוננית למקומה, למען לא ירגישו הצוררים בטרף שחמק מבין ידיהם. חצי שעה ארכה הצעדה והדוממת בחושך, ולבסוף הגיעו למבוי סתום. "לאן הבאת אותנו-לקדחת?" התמרמר אחד מן האנשים. "רגע אחד, אולי זה אותו העיקרון של קיר קליפת הביצה, קרא מנשה" הוא נתן דחיפה למבוי הסתום והוא נפתח!!! ליל ירח היכה בפניהם, היער קיבל אותם בברכה, יער צפוף שניצב הרחק מזרחית מן הגטו הנטוש. המבוי הסתום לא היה אלא לוח ברזל מוסווה היטב, מכוסה בצמחי יער במדרון גבעה. "עתה נסתתר כאן" קרא מנשה "אם הרבי ברוח הקודש שלו רמז לכרות את המנהרה, ודאי יהיה הוא לעזר בהמשך" בוקר משאית עצרה בפתח הספריה, הקצין הבריון ירד וניגש עם חייליו לפתח הספריה, שני השומרים הפולנים המנומנמים הצדיעו לו. מנעול שקשק והדלת נפתחה הוא נכנס לספריה ונדהם שום אדם לא נשאר בה, כולם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה "א שייסן יודן!!! עזאזל! אני רוצה אותם כאן אחד אחד, ולראות לאן הם נעלמו, אני אחסל אותם אחד אחד!" הוא ניגש אל שני השומרים הביט בהם בזעם, אחר שלף את אקדחו וירה בכל אחד כדור בראש הם קרסו על הרצפה מתים. הוא כינס את אנשיו וחילק להם הוראות מיידיות. ואולם לפתע נכנס אופנוע מהיר אל הרחוב וחייל אס אס מבוהל עצר וקרא: "הרוסים כבר שני קילומטרים מכאן, הקומנדנט נתן פקודה לסגת מערבה! במיידי!" הקצין הבריון משך בכתפיו, ונכנס עם אנשיו אל המשאית החונה, הם התרחקו במלוא המהירות מן המקום. קבוצת היהודים שהתה ביער כל אותו הלילה כשלפתע, עם זריחת החמה, עברו בשביל הסמוך אל היער שני חיילים. לרגע שררה בהלה בקרב הקבוצה, אך למראה המדים פרצה שמחה גדולה בקרב הקבוצה: "הרוסים הגיעו, שוחררנו, אנחנו חופשיים !!!!" החיילים התקבלו בקריאות שמחה וחיבוקים והקבוצה התבשרה כי הגרמנים נסוגו מן המקום לכיוון מערב כשכוחות השריון מזנבים בהם. "זכותו של אבא והרבי הקדוש שהרעיש עולמות בעליונים עמדה להצילנו" אמר אנשל. "אכן זכות גדולה ונבואית" סיכם מנשה "מפני שאחרת היינו בין המתים" הם הביטו ומבין הגבעות עלתה שמש עזה שהאירה את העולם באור חדש