חיים בן יהודה לחץ על דוושת הבלם ושבר שמאלה. כבר מוקדם בבוקר זה נראה לו חשוד. אולי בגלל ציפור השיר הנודניקית, שעמדה לו על החלון, והעירה אותו 5 דקות לפני הזמן. הוא נזכר לרגע איך הדליק את הרדיו, שמע את 'שמע ישראל', והבין שיש לו זמן לצחצח שיניים ועדיין לא להפסיד שנייה. הוא הקיץ מהריחוף הקל, שהשיר ברדיו הישרה עליו, והוריד לשני. כשהוא גמר להקיף את הגבעה הוא בלם לאיטו ועצר בצד. הבחור הגבוה, שישב מאחורה, ההוא עם השיער הארוך ומשקפי השמש הצבעוניים, דידה בצעדים גדולים אך איטיים לעבר הדלת האחורית, ונבלע בגרם המדרגות הקצרצר. חיים היה די מאושר להיפטר ממנו, הוא מהחוצפנים האלה, שתמיד צריך לבחון אותם במראה, מאלה שתמיד שמים את הנעליים המטונפות שלהם על המושבים. אחד מהילדים הקטנים של הדוסית במושב השלישי, זאת עם החצאית הכבדה והמוכתמת עם הפרחים, בכה שהוא גם רוצה לרדת. היא ניסתה להשתיק אותו והתייאשה ישר. חיים קיווה שהפעם ייגמר לו מהר הכוח לבכות. השיר ברדיו התחלף למשהו קצת יותר רועש, והאנשים התחילו לזרום פנימה. חמישה או שישה, חיים לא ספר, רק תלש כרטיסים וספר מטבעות כמו מכונה. הוא לא הצליח לזהות את השיר, זה היה שיר ברביעי ברציפות, שהוא לא הצליח להזכר בשם המבצע, למרות שאת השמות של רובם הוא ניחש, מפני שהם חזרו 20 פעם בפזמון. הוא סגר את הדלתות, לחץ על דוושת הגז והציץ בשעון. 14:52 בערך 20 דקות עד התחנה הבאה. הוא העלה לשני. המחשבות שלו הפכו לאיטיות מהרגיל, והוא רק בהה בדרך שלפניו. הוא נזכר שוב בחדשות הקצרות של הבוקר. ובהה שוב בכביש. גם החדשות אח"כ לא היו משהו. כבר בבוקר הן נשמעו כמו חדשות של שבת. לא חדשות של חול. הן היו קצרות, וכללו אייטמים משעממים של חדשות חוץ. הפגנות אלימות בקוריאה, רעשי אדמה באזרבייג'אן. או להפך. מישהו במערכת החדשות התרשל בעבודתו. אך חיים, שלא כמו איזה עיתונאי זרקן, היה חייב להתמיד, לכן הוא הוריד הילוך, דרך על דוושת הגז, והאוטובוס החל לטפס במעלה ההר. הזקן שמאחוריו שאל משהו לגבי איזשהי תחנה קרובה. יהודה היה עייף מכדי להיות אדיב, וסינן תשובה. 'עוד מעט נגיע לתחנה הזאת.' הזקן הזה הזכיר לו אחד דומה מהנסיעה הקודמת. אחד מהטרחנים המציקנים האלה, שמרוב שעמום בחייהם הפרטיים נטפלים לכל פרט קטן ושולי. הרי הוא עושה לנוסעים טובה. אבל הזקן הבכיין ההוא התאונן, שזה רועש מדי, ובשביל מה צריך את זה בכלל? וחיים רק היה נחמד לשאר הנוסעים. הזקן התבכיין, שהחדשות ממילא תמיד אותו הדבר, גם אתמול וגם מחר, והעיר שזה סתם מעיר את הנוסעים, שמנסים לישון קצת בדרך. וחיים, הוא הנמיך מעט. הוא לא היה מהנהגים הפנאטיים. לדוגמא, הוא לא הגביר את הרדיו במבזקי החצי הקצרים חוץ מבימים חשובים באמת, כמו פיגועים וכאלה. ההר הפך תלול יותר ויותר, והשיר ברקע שוב התחלף, לאיזה משהו דכאוני של נירוונה. האוטובוס קרטע מעט אחרי העיקול, והנודניק במרצדס, שנדבק לזנב האוטובוס, ניצל את הכביש הישר, ויצא לעקיפה. זו היתה מונית. לפעמים חיים קינא בנהגי המונית האלה, למרות שרובם היו טיפוסים גסי רוח ולחוצים. האינטימיות שבנסיעה שלהם, הוא קינא בה. הרבה יותר קל לפתח שיחה בנסיעה שכזו, להעביר איזה מסר לגבי החיים לנוסע הנלווה, לשמוע ולהשמיע דעות על נושאים שברומו של עולם. באוטובוס רוב התקשורת היתה חד צדדית, והתקיימה בינו לבין מכשיר הרדיו. אבל לחיים היתה עוצמה, שלא היתה תחת ידם של נהגי מוניות, שנבעה מגודל האוטובוס, מכמות האנשים שהסיע ומאופציית חיבור הרדיו לרמקולים, שלאורך הרכב הגדול. המונית החלה להתרחק, והעלייה הסתיימה, מכאן תהיה רק עוד ירידה קלה לאורך הרכס, כשמימין פעורים התהום והנוף, שלובים יחדיו. הוא שלח מבט לכמה שניות לעבר העמק, שנפרש תחתיו במלוא הדרו, עד שהגיע לסיבוב, ונאלץ להחזיר את מלוא תשומת ליבו לדרך. נדמה היה לו, שהוא מזהה את התחנה האחרונה של הקו, אי שם במרכז העמק. או לפחות את העיר הקטנה, שבתוכה נמצאת התחנה אליה מועדות פניו ופני רוב הנוסעים. בדרך כלל הוא לא התלהב מנופים, הם שעממו אותו לאחר שנייה או שתיים, הם תמיד אותו הדבר, הם לא משתנים. הוא שמע את המגיש של תוכנית הרדיו משמיע דברי סיכום, מודה לטכנאי או לעורך המוזיקלי. האוטובוס דהר קדימה, והשדר מסר לאומה, שעוברים לג'ינגל או שניים. חיים הציץ בשעונו. דקה ל- 15:00. הג'ינגל נכנס לו לאוזן אחת ויצא מייד מהשנייה. התת-מודע שלו ספר את השניות בדיוק של שעון שוויצרי. הנהיגה הפכה עבורו למשהו מיכני לחלוטין, ומוחו דרש להפליג 30 שניות קדימה. היה נדמה לו ששני אנשים במושב מאחוריו החליטו לפתוח בשיחה בדיוק עכשיו, אבל הוא לא התכוון לתת לזה להפריע לו. 'ששששש.. .' הוא לחש בחוזקה, וטיפת זיעה התגברה על המזגן, ובצבצה על מצחו. הנה מתחילים הצפצופים. הוא הגביר את עוצמת הקול. ליבו צפצף יחד עם הרדיו, חמישה קצרים, ואז הצפצוף הארוך, וגם אותו השמיע ליבו. אלא שרק ליבו. רק דמיונו. הג'ינגל עוד לא נגמר. חיים בן יהודה ידע, שזה בלתי אפשרי. השעון שלו מכוון על השנייה, והשעון שלו סימן: שלוש אחה"צ ועוד שלוש שניות. הג'ינגל הסתיים. מישהו ישלם ביוקר במערכת החדשות על הפישול הזה, חשב יהודה לעצמו, והגביר את הווליום שוב. הוא חיבר את הרמקולים לאורך האוטובוס, למען כל הנוסעים, והדופק שלו נרגע. אבל הצפצופים לא באו, קול ישראל לא נשמע. במקום זה עלה עוד שדר צעיר, שהכריז על עוד שעה של מוזיקה מענגת. הנוסעים לא הגיבו כלפי חוץ, אולי ההלם שלהם היה גדול מדי. חיים לא נלחץ, הוא השאיר את הרגל על הגז, והזיז את החוגה ביעילות לתחנה אחרת. הוא סובב וסובב, הקליטה היתה לא משהו, אבל הוא חיפש קריין חדשות, ומצא רק מוזיקה. זה היה 'מחכים למשיח'. שלום חנוך הודיע שהמשיח גם לא מטלפן. חיים לא נלחץ, רק שאל את הנוסעים מאחוריו מה השעה? 'שלוש'. ענה הזקן. חיים אף פעם לא אהב אותו. הוא טועה. הקריין עלה לאוויר. 'דקה אחרי שלוש, אין לנו שום דיווח על פקקים, הכבישים פנויים כולם, ואנחנו נמשיך עם שירים שקטים ומרגיעים גם בשעה הקרובה' הקול המאושר והמתלהב כמעט עשה לחיים בחילה. חיים הבין שזה רגע המבחן האמיתי. משהו לגמרי לא בסדר. ברדיו. הוא אזר את כל כוחותיו הנפשיים והיכה קלות ברדיו. אולי משהו מקולקל. אבל החדשות לא הגיעו. הוא הניף שתי ידיים וקרא לשמיים. רגליו השתתקו. שתי ידיו הונחתו בכל הכוח על מכשיר הרדיו הסורר. כלום. הוא היה כמשותק. הדרך התעקלה שמאלה, השלט הודיע על סיבוב חד, אבל כל מערכת העצבים של חיים בן יהודה השתתקה, והאוטובוס התעופף. קדימה. יהודה לא שמע את 30 הצרחות מאחוריו, ורק נעץ מבטים קצרים, בשמיים, בעמק, וחוזר חלילה. הצרחות התגברו, האוטובוס קרס לכיוון התהום, ויהודה התפלל, שבשעה הבאה יהיו חדשות.