למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2015/05/Bechukotai-the-sweat-of-sky-and-iron-and-copper.html
איך השמים מזיעים?
בתוכחת פרשת "בחוקתי" כתוב: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה " (כו, יט). אונקלוס פירש, שהשמים יהיו קשים כברזל-מלתת גשם, והאדמה תהיה קשה כמו נחושת , עד שלא יוכל לעלות ממנה שום צמח. לפי זה "ברזל" ו"נחושת" מסמלים כאן דבר קשה. אבל רש"י פירש, שהשמים לא יהיו מזיעים טל-כדרך שהברזל לא מזיע ; והאדמה תזיע כדרך שהנחושת מזיעה - תעלה לחות, ותגרום ע"י כך לריקבון הפירות והתבואה האצורים בתוכה, שכן אוצרות התבואה היו בימי קדם בקרקע. אבל התוכחה בפרשת כי תבוא פחות קשה בחומרתה כי שם כתוב: "והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל " (דברים כח, כג). השמים לא יורידו גשם אבל יתנו טל כדרך שנחושת מזיעה ; והאדמה לא תוציא פירות, אבל לא תגרום לריקבון הפירות שכבר אצורים בתוכה, כדרך שהברזל לא מזיע . מקורו של פירוש זה הוא בספרא, וכן פירש בתרגום יונתן.
מה פירוש "ברזל לא מזיע" ו"נחושת מזיעה"? ומה הקשר בין זיעה לבין הורדת גשמים?
במילה "מזיע" הכוונה כמו זיעה של אדם, כלומר, מוציא לחות או מים. כך מפרש האברבנאל בפרשת בחוקתי: "...לכן אמר ונתתי את שמיכם כברזל, לעניין המטר שלא יצא מהם מים כמו שלא יצא מהברזל". וכן במסכת מכשירין: "זעת בתים, בורות שיחין ומערות - טהורה" (פ"ב מ"א); "זיעה"-פירוש: לחות ומים, היוצאת מקירות של בתים, בורות שיחין ומערות. רואים שבמונח "זיעה", הכוונה ללחות או מים הנפלטים מן החפץ/כלי. בהמשך רואים שהכוונה גם ללחות או מים המגיעים ממקור מים סמוך: "הבריכה שבבית, הבית מזיע מחמתה" (פ"ב מ"ב), הבית מזיע מחמת הבריכה.
האם באמת נחושת פולטת מים או לחות וברזל לא פולט?
הגמרא במסכת תענית (ח ע"א) אומרת: "אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד טל ומטר בשביל לוחשי לחישות שאין בדור (=שאין מתפללין תפילה בלחש)". רש"י בד"ה משתכין מסביר: "מאדימין פנים כעין רודיל"א (חלודה), כדאמרינן בב"מ (כו ע"א) דשתיך טפי, שהעלה חלודה, שנעצרין מלהוריד טל ומטר". המהרש"א במקום מציין: "זו היא קללתו של משה והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו' ". ע"פ זה, נחושת מזיעה = מעלה חלודה = נעצרין מלהוריד טל ומטר . רש"י במסכת שבת דף סה ע"א ד"ה שוכתא מסביר: "ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל (חלודה) ויפה למכה. שוכתא כמו דשתך טפי דאילו מציאות (ב"מ דף כו ע"א) ומשתכין כנחושת דתענית (ח ע"א) ".
ע"פ רש"י נחושת וכסף מעלים חלודה. כפי שנראה להלן אין הכוונה לחלודה ממש. כדי להבין במה מדובר, נלמד קצת על הנחושת והברזל:
נחושת:
בדומה לזהב וכסף היא יסוד יציב מבחינה כימית. כלומר, אינה מתרכבת בקלות עם החמצן שבאוויר ועמידה במים. בד"כ צבעה חום-אדמדם ויש לה ברק מתכתי. אך כשהיא נחשפת לאוויר לח למשך זמן רב היא מתכסה בשכבת מגן ירקרקה, הנקראת "פטינה" והמורכבת מנחושת פחמן וחמצן. הפטינה, שלא כחלודת הברזל, אינה גורמת לאיכול הנחושת. הפטינה, היא "זיעת הנחושת" . רש"י לעיל, שהסביר שהחלודה צבעה אדום, התכוון לחלודה של הברזל.
ברזל:
ברזל טהור-צבעו לבן. אך הוא נדיר בטבע, משום שברזל טהור מושפע בנקל מהלחות שבאוויר, והופך לתחמוצת ברזל-עפרה שחורה או אדומה, "חלודה". לכן כלי ברזל תמיד מעלים חלודה. האיכול מתפשט על פני הגוף וחודר אף לעומק, והוא מביא במרוצת הזמן לידי התפוררותו של כל הגוף.
מכאן שהחלדת הברזל היתה בעבר מאוד שכיחה, וזהו הברזל שהכירו: ברזל עם חלודה, ברזל בצבע החלודה. לכן, כרגיל, "ברזל אינו מזיע"-אינו פולט שום ליחלוחית חדשה . כיום, הכלים העשויים מברזל מצופים בחומר המגן עליהם מפני היווצרות החלודה, ולכן רואים אותה רק כשהציפוי נהרס.
כסף:
רש"י לעיל, פירש, שכסף מעלה ליחלוחית. כסף בהיחשפו לגזים המכילים גופרית-למשל העשן העולה מאש גז או פחם-הוא משחיר, מפאת יצירת שכבה של כסף גופריתי. וזוהי "הזיעה" של הכסף.
במדרש תהלים כתוב: "שמים העליונים תלויים באוויר ומזיע (הקב"ה) המים העליונים הגשמים יורדין שנאמר, משקה הרים מעליותיו" (יט, ד, בובר). ה' מזיע (מוציא) את המים מהעננים ואז יורדים גשמים. זהו הקשר בין הזיעה לבין הורדת גשמים.
תגובות