למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה ומדע בכתובת:

http://toraumada.blogspot.co.il/2015/04/Shemini-fish-Kosher-laws.html

לפרשת שמיני

סימני טהרה בדגים

בפרשתנו אנו קוראים על סימני הטהרה של דגים: "אֶת זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ.  וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם" (ויקרא יא, ט-י). כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת הוא דג טהור. במאמר זה נעסוק בכמה כללי עזר  שקבעו חז"ל להבחין בין דג טמא לדג טהור.

א. המשנה במסכת נידה קובעת: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" (נא, ב). כלומר, כל דג הנושא קשקשים שניתן לחוש בהם, הוא בעל סנפיר (או סנפירים), אבל אם יש לו סנפירים אין הוא בהכרח בעל קשקשים.

במבנה היסודי של סנפירי הדגים מבחינים בשלושה סנפירים בלתי-זוגיים: סנפיר או סנפירי הגב, סנפיר הזנב וסנפיר השת, וכן בשני זוגות סנפירים: סנפירי החזה וסנפירי הגחון (או הבטן), הממוקמים, בד"כ, משני צידי הגוף. אולם מבנה זה אינו קבוע וקיימות משפחות דגים שלמות החסרות סנפיר אחד או אף יותר. לדוגמא, אצל דגי הצלופח לא קיימים כלל סנפירי הגחון. סנפירי הגב, הזנב והשת מאוחים, ומהווים מעין סנפיר ארוך המקיף את מרבית הגוף. אצל קרובי הצלופחים, המורנות, נעלמו סנפירי החזה בנוסף לסנפירי הגחון. תפקידם העיקרי של הסנפירים לשמש אברי שחייה.

תפקידם של הקשקשים הוא להגן על גוף הדג מפני פגיעות חיצוניות, מפני חדירת טפילים, הקטנת החיכוך במים ועוד.

למרבית הדגים מבין כ-23,000 מינים  הידועים כיום, יש קשקשים וסנפירים ברורים. אולם בעוד שקיים מספר רב של דגים חסרי קשקשים (במקרים אלה מפצה הפרשה נמרצת של ריר על גבי העור על חיסרון הקשקשים), הרי קיים רק מספר מועט של מקרים גבוליים בדגים חסרי סנפירים. הכוונה ל15-10- מינים דמויי נחש, המשתייכים לסדרת הסינברכאים, החיים באזורים הטרופיים של אפריקה, אסיה ואמריקה הדרומית. דגים אלה חסרים סנפירים זוגיים, ומשאר הסנפירים נשאר רק שריד דל בצורת קפל עור. מתוך כך רבים החוקרים המחשיבים קבוצה זאת כחסרת סנפירים. מתוך קבוצה זאת, חלק מהמינים הם בעלי קשקשים בעוד האחרים עירומים. אע"פ שאנו רואים כאן סטייה מן הכלל התלמודי שכן ישנם דגים עם קשקשים אך ללא סנפירים, המדובר במקרים גבוליים, וכן לא לגמרי חסרי סנפירים כדלעיל, כך שאנו רואים שהכלל התלמודי מדוייק להפליא!

ב. הגמרא במסכת עבודה זרה קובעת כלל עזר לזיהוי דגים טהורים (דגים בעלי סנפיר וקשקשת) ודגים טמאים: "דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים" (מ, א). כלומר הדגים הטמאים מתרבים ע"י השרצה (=הביצים נשארות בתוך גוף הנקבה עד שהצעירים בוקעים מתוכן והצאצאים יוצאים החוצה דרך פתח הרבייה של הנקבה) ואילו הדגים הטהורים מתרבים ע"י הטלת ביצים (הנקבה מטילה ביצים מחוץ לגופה והזכר מפרה אותם).

מבחינה טקסונומית (טקסונומיה - התחום המדעי העוסק במיון עולם הטבע) משתייכים הדגים לשתי מחלקות: דגי גרם, אשר כוללים את רוב הדגים המוכרים לנו, ודגי סחוס, הכוללים את הכרישים וכמה מינים נוספים.  דגי הסחוס כשמם כן הם, שלדם עשוי סחוס. עורם עבה ועליו מצויים קשקשים קשיחים. סנפיריהם מוצקים וחסרי גמישות ומספרם אינו זוגי. דגי הסחוס טמאים בשל העדר קשקשים או בגלל שהקשקשים שלהם קשיחים ועבים וכן אינם חופפים אחד את השני.

הכלל התלמודי הנ"ל מתייחס לכל דגי הסחוס המשריצים חיים (פרט ליוצאים מן הכלל) ולכל דגי הגרם בארץ ישראל המטילים ביצים. ברם קיימים דגי גרם מחוץ לארץ ישראל, בעלי סנפיר וקשקשת, שמשריצים חיים, כמו מיני דג הגמבוזיה.

חכמי התלמוד ידעו כבר על 700 מיני דגים טמאים או טהורים (חולין ס"ג, ב ורש"י שם). א"כ ברור שחכמי התלמוד לא הכירו את כל מיני הדגים בעולם. חכמי התלמוד נתנו כלל עזר להבחין בין דג טמא לטהור, והוא היה נכון לדגים שהם הכירו בתקופתם, בארץ ישראל, ע"פ הידע שרווח בימיהם. חז"ל הסתמכו על ידיעות הטבע והמדע שרווחו בימיהם, ולכן אם אנו מוצאים בדברי חז"ל דבר שאינו תואם את המציאות בימינו, אין זה מוריד ממעלת חז"ל, כי תפקיד חז"ל לעסוק ולהתמחות בתורת ה´ ולא במדעים השונים.

ג. הגמרא במסכת עבודה זרה מציינת כלל עזר להבחין בין דג טמא לדג טהור ע"פ העובר (הביצה המופרית) שלו: "אלא ´כסימני ביצים (של עוף טהור) - כך סימני עוברי דגים; ואלו הן סימני ביצים: כל שכודרת (משוכה: שרחבה בראשה אחד, והולכת ומקצרת ונמשכת – רש"י) ועגולגלת (עגולה מצידיה, ומגלגלת, דאין צידיה רחבים – רש"י): ראשה אחד כד (רחב, כלומר: עשוי ככד, ככדור, שרחב מתחתיו בית מושבו – רש"י) וראשה אחד חד – טהורה; שני ראשיה חדין, ושני ראשיה כדין – טמאה" (ע"ז מ, א). עובר שצורתו מצד אחד "חד" ומצד השני "כד" – טהור; שני הצדדים "חד" או שני הצדדים "כד" – טמא.

התוספות במקום מקשה על כלל זה של הגמרא: "ועוד הקשה מן הירושלמי דפירקין (פרק ב הלכה ט): נתן בר רבא אמר קמיה שמואל, ידע אנא מפרשא בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים [נתן בר אבא אמר לפני שמואל : אני יודע להבחין בין עוברי דגים טמאים לטהורים]: עוברי דגים טמאים עגולים, עוברי דגים טהורים ארוכים. חמי ליה הדא סלפותא [הראה לו דג הנקרא ´סלפותא´] א"ל כזה מהו, פירוש, הראה לו עובר של דג טהור וא"ל טמא, א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא, אלא סופך לומר על טמא טהור [מתוך שאין אתה בקי, וסומך על עצמך, ואמרת על דג טהור שהוא טמא,  סופך שתאמר על טמא טהור. "פני משה" שם]. משמע דיש עוברי דג טמא דומין לשל טהור, כמו בביצים, דאיכא דעורבא דדמיא ליונה, אלמא סימנים לאו דאורייתא, ואין לסמוך על סימני עוברי דגים".

לביצי דגים רב גוניות רבה בצורתן; לביצת דג יכולה להיות צורה כדורית,  דמוי ביצה,  מאורכת ועוד.לכן מאד קשה להסתמך על צורת הביצה ככלל לקביעת כשרות הדג. לכן התוספות כתבו שאי אפשר להסתמך על כלל זה, כי ישנם ביצים עם "צורות ביניים" שדומות לביצים טמאות או טהורות. בנוסף, כפי שציינו בסעיף הקודם, חז"ל לא הכירו את כל מיני הדגים, וכלל זה בוודאי היה בשימוש רק לגבי מספר דגים מצויים שהיו בשימוש בתקופתם. לכן ברור שישנם ביצי דגים שיוצאים מהכלל, כמו, דג הבורי  ודג קרפיון מצוי שביציהן עגולות משני צדדיהן והם דגים כשרים.

ד. הגמרא במסכת ע"ז לט ע"ב: "כל שראש ושדרה ניכר" ("כל שראש ושדרה ניכרין - של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהן חדים ואין להן חוט השדרה" -   רש"י). כלומר, מותר לאכול דג חתוך שאין ניכרים בו קשקשים וזאת על פי סימן אחר,  אם יש לו ראש רחב וחוט שדרה.

הרא"ש כותב: "ולהכי לא חשיב התם בסימני טהרה ראש ושדרה וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה, אע"פ שאין ידועים לנו. מכל מקום, היכא שמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאים שאין ידועים, דהנהו לא שכיחי ביננו" (עבודה זרה, פרק שני, אות מא). ע"פ דברים אלו,  כלל זה היה בשימוש רק לגבי מספר דגים מצויים שהיו בשימוש בתקופת התלמוד. לכן מובן שישנם דגים יוצאים מן הכלל, שהרי כל דגי הגרם יש להם חוט שדרה בין טמאים בין טהורים.