"לא" ענה אביה למוכר הספרים "זו הפעם הראשונה שלי בירושלים, מאז גיל חמש לא הייתי כאן" אביה לא יכל להתאפק והוציא את החומר המועתק מידיו, הוא הושיט אותו לקורדובירו. קורדובירו הציץ במסמכים שהגיש לו הנער, הציץ בהם בעיון והביט בנער בתדהמה: "איך זה הגיע אליך?" "אני אביה, הבן של לאה מהצפון" "אתה? אתה?!, איך גדלת!" קורדובירו יצא מן הדלפק, ניגש אל אביה וחיבק אותו: אני בן דוד של אמא שלך, במשך שנים אני מנסה ליצור אתה קשר והיא אף פעם לא ענתה למכתבים שלי. "אמא מתחמקת, לא מדברת אתי על פרטים מן העבר" "מתחמקת? רק בדמיון שלה תתחמק!, איזה אשה! הגירושין שלה היו תאונה, וגם הנישואין. אדם כמו רוט הביא עליה רק דברים רעים, בגלל האופי השחצני שלו" אביה סיפר לקורדובירו על מטרת ביקורו, קורדובירו חשב שניה ואחר אמר בחום: "אין לך מושג מה אמא הסתירה ממך, אתה נצר למשפחה עתיקה ומפוארת, מוצאה בארגון שבספרד, לאחר מכן נדדה למונאסטיר שביוגוסלביה וכעת שרידיה בירושלים" הוא הביט על החנות, הרהר לשנייה ואמר: "בוא, נעשה טיול" הוא נעל את החנות, ושם בה שלט "מיד אשוב" הם יצאו ופסעו לכיוון מערבה. "זהו בית הכנסת קהל מונאסטיר" החווה חיים קורדובירו כלפי המבנה שעמד ליד שוק מחנה יהודה. "אני כאן הגבאי, סבך עליו השלום שאמי הייתה אחותו, היה כאן החזן והגבאי" הם נכנסו אל המבנה וקורדובירו המשיך להסביר: "חביבי, תרשום כל מה שאני אומר, זה חשוב לעבודה… כאן אתה רואה את הכיסא בכותל המזרח, אף אחד לא יושב כאן משום שזה היה מקומו של סבך עליו השלום – חכם וידאל. אביך עשה מעשה שחץ בעת שישב על הכסא הזה, רק בכדי להראות שהוא הקובע" אביה הביט בכסא והתעצב מעט "אבל אתה, אתה שונה ממנו, אתה טוב ממנו, אני רק מקווה שאבא יחזור למוטב" הוסיף "ומה זה?" החווה אביה לכיוון הבמה המוזרה קמעא מעוטרת האגרטלים. "הוו… זו במת בית הכנסת, מתחתיה שכן הסליק של ארגון האצ"ל.. הם היו מסתירים נשק, גם בעליית הגג וגם כאן. אלא שכאן הם היו מסתירים לוחמי מחתרת לאחר הפעולות" "והאגרטלים?" "כאן, לקראת שבתות וחגים אנחנו שמים פרחי יסמין ושושן, בכדי להנעים את האווירה" קורדובירו ניגש אל אחד הארונות שהיו נעולים בשני מנעולים ופתח אותו, הוא הוציא משם מספר קונטרסים והראה לאביה: "אלו נקראים "אוצר מונאסטיר", אלו הם פיוטים בלדינו ותווים של פנקסי חזנות ספרדית" אביה פתח את הדפים העתיקים, ראה את התווים ורשם לעצמו במחברת "בתקופת השואה הם הוסתרו על ידי אחיינו השני של וידאל, שנספה בשואה, לפני שמת הוא גילה ליהודי פולני את מקום מחבואם והוא גילה אותם ובמסירות נפש הביא אותם עד הנה" "פשששש!!!! מדהים" קרא אביה. לאחר סיבוב ושיחה מרתקת, הם חזרו לחנות. "אמור לי, אביה, מתי בר המצווה שלך?" "בעוד שלשה חודשים בערך" "אדיו סאנטו !!" מלמל חיים והוסיף "אני מקווה שאת בר המצווה תערוך כאן בבית הכנסת של מונאסטיר" "גם אני מקווה, ואני מקווה שאמא תתרכך מעט, ותשלים אתכם, אין לה מה להפסיד" "אתה לומד את טעמי המקרא?" "עדיין לא" "אני אשלח לך קלטת של ההפטרה" "אמור לי דוד חיים, מה היה השיר האהוב על אמא בילדותה?" "הוו… אני זוכר אותו אילו זה היה אתמול, וידאל ויסטוזו היה שר אותו: אלטה אלטה דה סלונה קוונדו אן פסאס בלרסר איז' ארמוזה סין ונטורה נונקן יגה אנה סה "משום מה, אני גם מכיר את המנגינה" התרגש אביה והחל לזמזם אותה כאילו שמע אותה לפני שנים –מה שבאמת היה. "לפני שתלך" פנה חיים לאביה "אני אתן לך ספר שבו תמצא קצת חומר על המשפחות ועל עדת הספרדים בירושלים" והוא שלה מן המדף העליון את הספר "יהודי המזרח" של משה דוד גאון ונתן לאביה: "רב ערך, רב שימושי, תסתייע בו!" ואחר הוסיף: "אני חבר במקהלת לדינו, אולי אוכל לעזור לך בהצגת הנושא ואוכל לשיר איתך!" ואביה עזב את החנות, מאושר על כך שפגש בן משפחה, אך חושש בשל אמו הנרגזת… ------------------------------------------------------ "עוד שעתיים להצגה" פנה אביה לדנית, הם הסתודדו בביתו של אביה. היא החזיקה בידה גיטרה "בוא ונחזור על השירים, חזרה אחרונה, אני עדיין על אותו האקורד בגיטרה" "יצמח שלום רב מארצי נווה שלם עיר חמדתי" ואביה השתדל לעלות בסולם ולהמשיך בית נוסף. כשלפתע נפתחה הדלת ואמו של אביה הופיעה: "אביה, תגיד לי אולי מה זה?!" היא החזיקה בידה קלטת הפטרה לבר מצווה ומכתב פתוח ששלח קורדבירו וכרגע הגיע בדואר. "קלטת ההפטרה" הפטיר אביה בחיוך "מה זה, אתה חצוף! הולך לירושלים מתחת לאף שלי, נפגש עם אלו שניסיתי להרחיק אותך מהם, ועוד שר שירים מזוייפים כאלה" "אמא, תירגעי, את צריכה להשלים איתם, כבר עברו שנים רבות, הם לא אשמים במה שקרה" "מה אתה מבין, אתה בסך הכל לפני בר מצווה, אני בעלת חכמת חיים" "אני ממש מצטער, ניפגש בבית הספר" לחש אביה לדנית והיא נטלה את הגיטרה ועזבה את הבית "את כל הזמן התחמקת ממני כאילו אני שואל אותך על משהו רע שעשית" התריס אביה "זה רק בגלל הגירושין, והיחס והזלזול של קהל מונאסטיר בבעלי" "כמו ששמעתי מקורדובירו, אבא לא היה טלית שכולה תכלת, בואי נשכח את העבר, אני אישית, רק הפסדתי מזה והמון דברים!" ואביה פנה אל הדלת וסגר אותה בטריקה, הוא פנה לעבר בית הספר. לאה נשארה לבדה, היא הזילה דמעה והרהרה לרגע. אחר פנתה ופתחה את הארון, היא שלתה את תמונת וידאל ויסטוזו –אביה המנוח ואז נפקחו עיניה. אולם הספורט בבית הספר המה מפה לפה, ישבו שם כל המי ומי, מפקח המחוז ומנהלי בתי ספר. נציג משרד החינוך ועוד. הבמה הייתה מקושטת בדגלי ישראל ודגלי המועצה המקומית. בקדמת הבמה עמד שלט: "בית הספר "נווה" מציג: שורשים. המורה לבנה אספה את העבודות שהגישו לה התלמידים וישבה בשורה הראשונה בצד מנהל בית הספר וראש המועצה. המופע החל במצג משותף של התלמידים ששרו שיר "ישראל ישראל לך חיכיתי יום וליל" בתוספת ריקוד קטנטן. אביה עמד נרגש מאחורי הבמה, לבוש כחול לבן, קלסר הקריינות בידו. התלמידים שהציגו את הפרוייקט האישי לפניו עשו זאת מתוך דקלום, חלקם הראו תמונות והורים נרגשים שישבו בקהל חייכו אליהם. קהילות פולין, מרוקו, דרום אמריקה, רוסיה עברו בסך תורו של אביה הגיע: ממכשיר טייפ שהוכן מראש בקעה מנגינת לדינו חרישית : ממה יו טנגו ויסטו. על רקע המנגינה פתח אביה: "נצר למשפה מפוארת אני מצד אמי, משפחת ויסטוזו שראשיתה במדינת ארגון אשר במלכות ספרד, משם נדדה בשנת הגירוש אל האימפריה העות'מאנית והתישבה במונאסטיר" לאחר כדקותיים של קריינות, הצטרפה אליו דנית בנגינת גיטרה והם שרו את שירו של אליהו יצחק נבון: "יצמח שלום רב מארצי נווה שלם עיר חמדתי" אביה המשיך: "מאורעות השואה לא פסחו על חלק נכבד ממשפחת סבי, האילן היוגוסלבי נכחד ברובו, בנס ניצלו כתבי הפיוטים הספרדיים בלדינו שהיו גאוות המשפחה. בעת גירושם למחנות ההשמדה, בקרונות הבקר, שרו המגורשים את השיר: ושוב הוא ודנית בקטע שיר מדוקלם היטב: "ארבולס יו רנדו לוביס" (העצים בוכים לגשם) והוא המשיך והגיע לסבו וידאל ויסטוזו עליו השלום: "סבי עלה לארץ בשנות השלושים, הוא שימש חזן וגביר בבית כנסת קהל מונאסטיר, סייע למחתרות ומקום ישיבתו בכותל המזרח שמור עד היום" הוא המשיך עוד כדקה וחצי ואחר אמר: "לכבוד אמי ולכבוד משפחתי בירושלים, אני מקדיש את השיר הזה, אתי על הבמה ישיר קרוב משפחתי חיים קורדובירו" חיים קרודובירו הופיע לפתע מאי שם, והוא ואביה, בליווי הגיטרה של דנית החלו לשיר: "אלטה אלטה דה סלונה קוונדו אן פסאס בלרסר איז' ארמוזה סין ונטורה נונקן יגה אנה סה" ובתוך להט השירה לא חשו כי דמות שלישית התקרבה מן הצד והחלה לשיר עמם את השיר בקול נשי. לשמע הקול המוכר הביטו אביה וחיים וראו את לאה והיא שרה עמם את השיר בהתרגשות רבה. בהסתיים השיר נשמעו מחיאות כפיים רמות מכיוון הקהל, שהתגברו ביתר שאת לעת התחבקו שלשת הדמויות על הבמה: "הרבה שנים עברו" לחש קורדבירו ללאה "קרידו, אניוס אניוס!" לחשה לאה, וזו הייתה הפעם הראשונה בה דיברה לדינו. לאחר שבועיים קיבל אביה , מעטפה מפתיעה ממשרד החינוך ובה צ'ק על סך חמשת אלפים שקלים. במכתב נרשם: "חן חן על המצגת הנפלאה והמרגשת המעלה את חייהם של גולי ספרד ואת מורשתם, הא לך מענק מאת משרד החינוך ובהצלחה לכל אשר תפנה על החתום –שר החינוך" ------------------------------------------------------- "יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ברוך אתה השם, מקדש השבת" אביה סיים את ההפטרה בלחן הספרדי הכה מוכר, מכיוון עזרת הנשים צלפו אליו סוכריות לרוב, הוא גונן על ראשו בטלית ואחר חייך. חיים קורדובירו נישק לשתי לחייו ואחר עשתה כן אמו בהוסיפה: "בזכות סבך עליו השלום ודרכי הבורא, יצא שאת בר המצווה שלך עשית כאן, במקום שבו אתה מתחבר לאבותיך"