תלמידי כיתה ח' ישבו שלא כהרגלם, קשובים לדברי המחנכת לבנה, המחנכת המבוגרת עמדה מולם בסוף שיעור היסטוריה שלפני הצהריים ונשאה סיכום לתכנית חשובה שבה רצתה לשתף את תלמידיה :
"הפרוייקט שתשתתפו בו, הוא חלק מפרוייקט שמנהל בית הספר בחר כפרוייקט בר/בת המצווה, גם אם חלקכם אינו חוגג אותה...
זו תהיה עבודת שורשים שבעקבותיה יערך מצג בפני בית הספר ובו תלמידים מצטיינים יקראו חלק מעבודותיהם"
"ומה יצא לנו מזה?" השיב תלמיד שישב בקצה.
"שמוליק, שלשת המצטיינים יזכו בפרסים, כשהפרס הראשון הוא מענק משר החינוך"
"בתוך כמה זמן נצטרך להגיש אותה?"
"בתוך חודש וחצי מעכשיו, ומיותר לציין כי ציון העבודה הוא גם חמישים אחוז מהציון בהיסטוריה"
המורה דיברה עוד כרבע שעה וענתה על שאלות התלמידים.
לאחר הצלצול הגואל נשארו בכיתה שני תלמידים.
דנית שהייתה אחת התלמידות המצטיינות, בהירת שיער,אפורת עיניים ודקת גזרה כרוב בנות גילה.
אביה, נער חסון ועירני בעל עיני דבש יוקדות ושיער שחור כפחם, שבעוד חודשיים עמד לחגוג בר מצווה, הוא עמד נכחו ופינה את תכולת השולחן לכיוון תיקו.
בית הספר שכן בעיירת פיתוח בצפון הארץ אשר קלטה עליה מגלויות שונות ומגוונות ומשרד החינוך בחר בתלמידי כיתה זו כנשאי הפרוייקט "שורשים"
"אני לא יודע כלום על המשפחה שלי" רטן אביה
"ממש כלום? אין לך אבא או אמא?" חייכה דנית
"את יודעת, ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן חמש, אבא עזב לחוץ לארץ וכמעט לא שומר על קשר
ואמא חוזרת בערב והיא לא שמחה לדבר על משפחתה"
"אז מה, תיכשל בהיסטוריה רק בגלל שאמא שלך לא רוצה לשתף פעולה?"
"כנראה שכך הוא הדבר" פרץ אביה בצחוק פראי
"אם רק תרצה, אני יכולה לעזור לך"
"מה המוצא שלך?" שאל אביה
"סבא נולד בפולניה, סבתא ברומניה, אם רק אני באה אליהם הם מיד פותחים את הפה בלי שאבקש ומספרים איך היה ואיך היה קשה ואיך ואיך ואיך"
"שם המשפחה שלי הוא רוט, את אבא יהיה קשה לשאול, אני יודע שזה אשכנזי, אמא שלי ספרדיה, אבל היא לא תגיד לי מעבר לזה, היא תמיד מתחמקת כשאני שואל, אז הפסקתי לשאול "
"יש לך איזה שהוא זיכרון מקרובי המשפחה שבצד אמך?"
אביה עצם את עיניו ואחר חייך חיוך דק:
"אני זוכר שאולי בערך בגיל שלש, עשו לי מסיבה בכותל המערבי, ואדם זקן בעל כובע קסקט חיבק אותי ואמר כל הזמן משהו כמו קרידו קרידו, אבל נראה לי שכל הדור ההוא נעלם לו בעשן"
"לא יתכן, ודאי יש קרובים,
אולי יש לאמא שלך חפצים במחסן או בארון, אלבומי תמונות?"
"אני אצטרך לחטט בארון שלה... היא שומרת מפתח במיוחד בשביל זה" פתח אביה בתלונה.
"זה מה זה נשמע מעניין, כמו סרטי בלשים..., שיהיה בהצלחה"
"תוכלי לעזור לי?"
"כן רק אם תרצה, ולגבי המופע, אתה יודע שאני מנגנת על גיטרה…" השיבה דנית בעודה פוסעת אל דלת הכיתה.
אמו של אביה, לאה, עבדה במשרה מלאה במפעל טכסטיל, זאת, על מנת לממן את אחזקת הדירה ואת לימודי בנה אביה.
מאז שבעלה - הגביר רוט השחצן, כשל ומעל באחזקת בית הכנסת קהל מונאסטיר בירושלים, חלה הידרדרות ביחסיהם עד שפנו לרבנות והשיגו הסכם גירושין.
לאה תלתה את קולר האשם במר קורדובירו וקהילת מונאסטיר בירושלים, על כך שהכשילו את בעלה בתפקידו כגביר בית הכנסת, פנו עורף לה ולבנה ובכך תרם לכישלון יחסיה עם רוט- מחשבה שלילית שהיא תרמה לה.
לאחר הגירושין היא לקחה את בנה אביה וניתקה את הקשר עם קרוביה בירושלים, היא חפצה לנתק את בנה הצעיר מכל הריב הנורא שהיה ולפתוח בפניו חיים חדשים, לכן חמקה ממנו בכל פעם שניסה לשאול על משפחתה, בכדי לחסוך ממנו את הקשר עם החיים הקודמים
מאז אותו מקרה מצער עברו כשמונה שנים.
"אמא, יש לנו עבודת שורשים ופרוייקט בהיסטוריה על משפחות" פנה אביה לאמו בערב.
"נו בסיידר, שאל את אבא"
"אבא בחוץ לארץ, הוא בקושי שומר על קשר" קבל
"שלח אליו מכתב והוא יענה לך"
"למה אשלח אליו מכתב כשאת כאן ואני יכול לשאול אותך על משפחתך?"
רוגז קל תקף את לאה, היא נפנתה אל אביה :
"אין מה לשאול, אני מירושלים, משפחה ספרדית, אין קרובים"
"קרובים לא נשארו? הרי זה מגוחך!"
"אל תדבר אתי על קרובים, כשאני טרודה איך לפרנס אותך !"רטנה לאה.
למחרת היום, לפני שאמו הלכה לעבודה, עשה אביה מעשה.
הוא העז ונטל את מפתח הארון מן הצרור בכיס בגדה.
לאחר שיצאה מן הבית, בשעות היום המוקדמות, פסע אביה בכיוון הארון ופתח אותו.
הוא עבר בעדינות על המדפים, ופתח מגירה שניצבה באמצע הארון.
בתוך המגירה ניצבה תיבת עץ מלוטשת ובה ציור של קבר רחל עם עץ זית המסוכך עליה.
הוא פתח את התיבה.
למראה כמה דברים, נמלאו עיניו אור.
הוא נטל את הדברים שמצא, וברגע של תושיה עזב את הבית ופנה למכון צילום, שם עשה כמה העתקים.
אחר, החזיר את הדברים שמצא אל התיבה, סגר את הארון וזרק את המפתח לרצפת הבית –שיראה כאילו נפל המפתח בשגגה.
"דנית נמצאת" שאל אביה בטלפון
"זאת דנית, מה שלומך" נשמע קול חביב מעברו השני של הקו
"מחר אני מבריז מהכיתה, אני נוסע לירושלים, מצאתי כמה דברים שיעזרו לי"
"אחלה, אני אחפה עליך… שיהיה לך בהצלחה ותעדכן אותי"
אביה פסע ברחובות שטופי הרוח של ירושלים, בלוריתו התנודדה בהתאם למשב הרוח, הוא פסע ברחוב יפו ומשם עלה ברחוב שטראוס המוקף עצי אורן עתיקים.
בידו החזיק העתק מעטפה ובה כתובת של חנות באותיות עבריות ולטיניות:
"קורדובירו ספרים עתיקים, רחוב שטראוס 110, ירושלים"
במעטפה היה העתק מכתב כתוב כתב יד בשפה זרה שאביה לא יכל להבין, אך הוא חש כי המילים מוכרות לו מאי שם.
תמונה נלוותה אל שני "המוצגים" ובה נראה אדם בעל כובע קסקט, שיער אפור ומשקפים מעוגלים.
האדם הזה היה מוכר לאביה, אך ערפילי הזמן השכיחו אותו מלב הנער.
הפעמון בדלת החנות צלצל, אביה נכנס אל החנות שהייתה ספוגה בניחוח טבק ישן ובה ספרים לאינספור, על המדפים ועל הספריות.
אדם בגיל העמידה,מעט נמוך קומה בעל שיער שחור מאפיר חבוש כיפה סרוגה, עמד בדלפק והביט באביה:
"בוקר טוב לך"
"בוקר טוב" ענה אביה.
"מה רצונך, האם קנית כאן בעבר?"חייך המוכר
אביב וסתיו
-
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] וכאן אני שואל: איה בוקר? :-).... [ליצירה]
- [ליצירה] --- עמדת על הראש? :-) [ליצירה]
- [ליצירה] --- הבעה יפה ורעיונות גדולים הגלומים בשיר זה חביב [ליצירה]
- [ליצירה] --- מקצבי ואני מאמין שלחנו יהיה קליט וקליל [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על משוביכם ועל הארותיכם הסיפור הוא דמיוני, תרחיש מה היה קורה אילו... רחל בירכה את חיילי הצבא העברי שהם לה כבנים [ליצירה]
- [ליצירה] טוב שהיא יודעת להביע את מה שמציק לה ומה שמפריע לה בדרך הכי טהורה לעשות זאת. [ליצירה]
- [ליצירה] רעם קרב בין שדות פלשת, נוף מלחמתי בין נוף ואדיות [ליצירה]
- [ליצירה] נעים מכניס לאווירה [ליצירה]
- [ליצירה] שירה חידודית זה דבר טוב :-) תודה [ליצירה]
- [ליצירה] הניתוח השבועי שלי מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה =כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן? אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי נשליני אף משובל-שמלתך אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי אמותה! די במלתך "ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה. "אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות: "אמותה! די במילתך!" [ליצירה]
תגובות