הד עלה מן ההרים
כיתַתִּי רגלַי בין אוֹפק לבין עצמים
כעצם השמים לטוהר
מחשבה נשאתני הרחק מרגלַי,
בין זהב לאופל נשכבתי
כשהלב בקע לרסיסי ים ולילה ערפל.
אח יקר אַהוּב נכשלתי בין זרועותיךָ
מדוע לא עיוורת אני ולו אך אתה
כך ייעלמו המראה והשיקוף
ואני ביקשתי
לפשפש בו עצמו.
ולו שַקֶט, שַקֶט אתה לי וגליךָ לא נשמעים
הייתי רוצה לטבוע בך עמוק.
אך מה אעשה וגלַי וגליךָ יחד מתנפצים אל הסלעים.
הטבעתי בךָ הדי מחשבתי במקומִי.
