בוורוד ולבן כשהצבעים מתערבבים
נשארת המהומה הנואשת של הנרות הדועכים בתוך
ליבותיהם של אנשים בודדים.
אבל
אם היית יודע, שכשאתה ואני, אז הכל
טוב,
אולי הייתי צומחת יותר.
עכשיו אני זועקת קיטור,
חזק במכונה המטרטרת:
אתה ואני! איפה, היכן, הגידו נא לי, אנשים אנשים
היכן שמיים קטנים
היכן אני.
במהומת השקט ובטח
זועקות כליותי דממה.
שולחן ערוך למוות, אני תוהה
בחיי.
