זיכרון יוסף
מתוך מגירת הזיכרונות.

סמטאותיה הקסומות של השכונה המדהימה ביופייה. העשירה בבתי האבן ובגגות האדומים שהיו מקור גאוותה של השכונה המבושמת בניחוחות השוק הצבעוני ורווה ממראות נופיה המרהיבים. מדי יום לפנות שחר היו נשים וגברים יוצאים מביתם, מפלסים את דרכם והולכים בשורות, נרטבים מהטל שעל העלים, איש איש לעמל כפותיו. השמש העולה ועמה האור המתעצם בוהקת על המדרכות הכסופות, מאירה את הנוף הצבעוני ומעירה את הילדים הממהרים לצאת לבית הספר. אותם ילדים אשר בגרו ונעלמו מנוף השכונה כמו גם קסמה אשר החוויר במשך השנים והפך לצל חובק ומותיר יופייה כאגדה.
היכן הם הילדים? היכן הם כל ילדי השכונה? נעלמו בשולי הסמטאות. היכן פניהם של הותיקים, היכן אותו דור איתן זקוף קומה ועקשן, היכן הן אותן נשים אגדיות היושבות בחצר ביתן לאור השמש הצייתן ומגלגלות ממולאים אשר ריחם עוצר את הנשימה. השכונה אשר השתנתה מדור לדור, ואנשיה אשר לתמיד יהיו גאוות העיר והמולדת. היכן הם? היכן הן? היכן כולם?

בנאות עצי הזיתים החבוקים בחזיתו של גן סאקר המפואר. אחד צעיר ושובב שפרש ממלאכת קטיף הזיתים היה עסוק בשיטוטים חולמניים בשדה הרחב והגיע אל עומקו. ובחוסר תשומת לב תעה בדרכו עד הגיעו לפאתי ש'יח באדר אך לא שם ליבו לזמן החולף ובעודו בוהה בשמיים הנקיים והכחולים, מקשיב לציוצים ולצרצורים, הרגיש איך נחת זרועו של אביו הזועם נוחתת על פניו כמחווה על חוסר אחריותו של הנער אשר פילס דרכו בשדות אסורים.

ועוד אחד צעיר וצייתן. אשר עורו החלק ופלומת שערו שעיטרה את פניו הצוחקות עוד לא הסגירו את אשר היה במטענו. הוא גדל ואהב לשחק עם חבריו בשדות, אך נפצע ונשרט יותר מכולם מהשיחים והקוצים ומנפילות בסערת המשחק והריצות. ולא משום שלא נזהר מספיק או שהיה פרוע ומשתולל, אלא כי עורו היה דק ורגיש באופן מיוחד, כמעט שקוף. את רצונו העז להיות חלק מחברת הילדים ואת תאוות המשחקים לא יכול היה לרסן, ועם הזמן התמלא גופו בצלקות רבות, זכר לגלדים הגסים שעצרו את מפלי דמו.

בין ילדי השכונה היה גם שי ניגרי חברי הטוב מימי הגן ועד בית הספר, אותו חבר אשר היה בן בית ואני מצאתי בית אצלו. יום-יום עם שחר היינו הולכים יחדיו לבית הספר מלווים בשתי אמהות אשר התחברו והפכו להיות כאחיות. עד שמותה של שרה אמו של שי הפריד בניהן והפך את שי כבן שני לאימי וכאח תאום עבורי. ולמה אני אומר אח תאום? כי אני ושי היינו לובשים בגדים זהים, בפורים היינו רוכשים תחפושת זהה. וכל דבר אחר אשר היה נרכש היה נרכש פעמיים, משחקים כפולים, מחברות זהות, ואפילו נעליים תואמות. אביו של שי היה שיכור כלוט אך ידי זהב היו לו. משה היה בונה מגפרורים וממקלות ארטיק בנינים ובתים מפוארים והיה מאיר אותם בנורות צבעוניות אשר שבו את העיניים מכל מראה אחר. אך לימים משפחת ניגרי הכוללת את האחות אתי עברו לגור בשכונה מרוחקת, ולמעשה את חברי הטוב שי לא זכיתי לראות שוב עד עצם היום הזה.

השכונה הציורית היוותה תמיד השראה לאומנים רבים, רחובותיה הגובלים בסמטאות צרות ומעוקלות, בתיה העמוסים במרפסות רעועות, ואנשיה המפיקים סיפורי אבות כמוהם רק באגדות. רוכלות התאנים ומוכרות החומוס הפול והטורמוס. עמדת התירס החם, וקיוסק הזקן התם, הוופלים המצופים, מיץ הפטל בבקבוק הבובה, חטיף-מוטי האגדי, ושאר דברי המתיקה שלנצח נצור טעמם. איך אפשר להתנתק? איך אפשר להתרחק? האם אפשר לשכוח?

והיה גם את אהרון העגלון, כשמת סוסו עיניו שטפו כמפלי דמעות, לא ידע מה עליו לעשות. עוד באותו היום החל העגלון לפנות את האורווה שהייתה ממוקמת בדיוק מתחת חדרי. אותו עגלון- אהרון אשר תפר חליפת עור עבה אשר כסתה בחורף את גופו ופניו של סוסו, עם פתחים לעיניים ואוורור. העגלון כאב מאד את מות סוסו אשר היה חברו הטוב, אימת הבדידות ריחפה עליו, ולא מצא מנוח לכאבו וייסוריו המצולקים גם יתר על המידה.

עם לבושה החדש של השכונה המגן והאוטם, הרחובות אשר הפכו למדרחוב יפה, החיות האושר והרעש אשר נעלמו עם השנים, הבתים החדשים אשר ניבנו על הריסות הישנים בתשומת לב רבה של אומן וריכוז רציני, אני נעמד כך פתאום ומסתכל סוף-סוף מסביבי ורואה את בני שכונתי אשר נותרו בחיים, אש התרגשות החלה לבעור בי. זרעים של זיכרונות נובטים ומשתלטים על גופי. הגעגועים גברו ככל שהתארכו הנבטים בנימי גופי, הזיכרונות הלכו והסתעפו, התלפפו סביב עצמותיי וחנקו את גרוני. בצעדים מדודים חזרתי לרגע לביתו של שי חברי הטוב, חזרתי גם לבית הספר ולמועדוני הילדות. אל האופק והבגרות.

על מדרגות בית ילדותי אני יושב, ומחכה בגוף מכווץ לעוד זיכרון אשר יחלוף במוחי. כן זה הצמח אשר גדל בקרבי ופרץ את חיי, הכה שורשים וצמח להיות שיח עטור בסיפורי ילדות בלתי נשכחים.
****
כדאי להפוך זיכרון ליתרון, ואת היתרון לעקרון.
כך לנצור לזכור ולשמור,
לתמיד.

© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי