בדרך כלל, לא מומלץ לפרקליט לייצג את עצמו ולנהל משפט שהוא צד ישיר לו.
והנה בנרטיב המופלא הזה של יוסף ואחיו , כשיהודה עולה אט אט לגדולה של המוביל, הוא מתגלה כפרקליט גאון ומחונן בהנחה של "קאז" משכנע , מפיל ברשתו ואף ממוטט ממש.
"ויגש אליו יהודה" .
הביטוי :"ויגש" ענינו הגשה של טיעונים משפטיים [ ראו "ויגשו אל המשפט"]. אם כן בניגוד גמור להלך הרוח המתבטא במדרשים מסוימים יהודה לא ניגש איליו להפגין כח להציג מצג של איומים. יהודה מבקש פשוט כפרקליט מחונן למוטט את יוסף בטיעונים שלובים של משפט, חסד ורחמים.
קודם לכן בסוף הפרשה הקודמת יהודה פתח את מסכת טיעוניו באופציה ה"רווחית" ביותר מבחינת יוסף. תפשת "עבד". זכית, כולנו עבדים.
הרווחת את כולנו כעבדים.
ליהודה היה ברור כי יוסף ידחה אופציה זו.
וכן המשיך בטיעון היותר הגיוני : "בי אדוני" כל הסיטואציה הזו חייבת להתייחס אלי, מכל הטעמים שבעולם . טעם משפטי: אני הערב .טעם "רווחי, אני הרבה יותר טוב כעבד מאשר הנער הזה: בנימין. והעיקר אני עבד יעקב- חי.
בנימין עבד יעקב- מת.
ויהודה לא ממתין, על מנת שאופציה הגיונית זו לא תדחה על הסף, נוטל יהודה מיד את ה"כינור". כינור הרגש ופורט עליו בכל המיתרים ובכל המקצווים . כולל, שירבוב מתוחכם של מות אימו ישל יוסף , אביו ואחיו.
כל זה לא היה אלא מבוא לשיא .
שיא שנקטע אומנם במקרא.
אך הוא אשר בסופו של דבר גם מוטט את יוסף.
בסוף נאומו אומר יהודה את המשפט הבא :
" כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי " .
וכאן התכוון יהודה להמשיך ולומר את הדברים הבאים : לא לא אוכל לעמוד בכך.
לא אוכל לחיות את יתר חיי כחוטא לאבי כל הימים ולראות אף במותו . תרשום בפניך איש יקר: אני אעדיף למות לפניו , כן דע לך, אני כערב אממש את ערבותי כשראובן אמר את שני בניי תמית אני גיחכתי ביקש יהודה לרמוז אני כהצעתי עצמי כער התכווני : "בי אדוני" :
למות אני לפני אבי.
את זה הבין יוסף ולכן מיד נאמר בהמשך : "ולא יכול יוסף להתאפק .... ויתן קולו בבכי...
תמצית דברים אלו, לא פורסמו כ"תגובה", באתר אינטרנט דתי מפורסם.
והם נאמרו לבסוף, כדבר תורה בפרשת ויגש, לעילו נשמת אבי אשר השבת היתה שבת פקודתו
