אכילת פרי עץ הדעת בגן העדן הביא עלינו - פיקחון
 

הפיקחון הביא עלינו את המירוץ האינסופי בחתירה אל הידע והמדע.
מירוץ זה אינו "נגמר" לכאורה לעולם והוא מבחינה מסויימת אנטיתיזה לאופיו ומהותו של האדם שהוא בעל "סופיות" מוגדרת .
ולכן מדובר מימלא במסע מפרך, מלא מכאוב ואשר אין לו מגדר עצמו סיכוי להגיע לכלל הסוף המוחלט.
אבל הסוף שלו יהא בכל זאת כסוף "מוצלח", בהשראה אלוקית חוזרת[הושטת היד האחרונה] בבחינת אותה הנקודה שבה :"ומלאה הארץ דיעה את ה´..."
אם אפשר לשרטט את הדברים במצג כעין ויזואלי .
כאילו אמר הקב"ה לאדם וחוה בגן עדן: הייתם מחוברים אלי בנקודת חיבור האופטימלית, מבלי שתטרחו לעמול לפסגות ולהשתוות עימי בהשקה של "מדע" .
בכל זאת, העדפתם לעשות את כל הסיבוב, לחוג ולרוץ את כל המעגל על מנת לחזור אלי, אומנם "טעונים", להגיע לאותה הנקודה .
יבושם לכם, צאו לגורלכם.
אלא, שגם הבטיח כי לקראת הסוף, יושיט לנו שוב את ה"יד האלוקית" ,להגיע בכל זאת חזרה לאותה הפוזיציה של נקודת החיבור - שבגן העדן.
 המעניין הוא, התוצאה המידית של הפקחון, שהיתה כי האדם וחוה נוכחו לדעת את מהותם המינית השונה והשלכותיה [האדם היה ונותר קרוב לעצמו]
ולכן כמי המגששים לראשונה בעולם הידע והמדע מצאו פתרון יחסית עלוב לבנות חגורה מעלי תאנה תפורים.

 בענין החשוב הזה של הערווה, סטה הקב"ה כבר לכתחילה והושיט להם עזרה מידע אלוקי : "חגורות עור" [גם לרמז, שצניעות תהא להם כ"עור שני"]
אם כן, הערווה היתה והינה, הסכנה הראשית של הפיקחון ולגביה לעולם אין הקב"ה אדיש....

 חיבורם של הדברים  לפרשת השבוע פרשת ניצבים:

הצירוף המושגי : "והשבות אל לבבך".
אין לו בנסיבות הענין משמעות עצמאית משלו בלבד. הוא חלק מהותי מאמירה כוללת ומקיפה יותר של : "וידעת היום והשבות אל ללבבך".
אם כן והשבות אל לבבך הוא תהליך של עיבוד של אנטלגנציה רגשית שהיא גם בדרך כלל פונקציה לחוויות רגשיות עזות כמו יסורין וגלות. חידושה העצום של התורה שגם לאחר מיצוי האנטלגנציה השכלית רציונאלית [ "וידעת היום"] בסופו של התהליך בשביל לחזור לנקודת המוצא של גן העדן האבוד, נצטרך לשוב ולקנח דווקא באינלגנציה הרגשית המסומלת ב"לב".
והנה בגן העדן עשינו תפנית ביכרנו להתנתק מההשקה המוחלטת עם הקב"ה ובחרנו בדרך החיבור של הדרך הארוכה של עשיית מלוא הסיבוב והמעגל של רכישה עצמאית של ידע על מנת לשוב אומנם טעונים חזרה אל אותה נקודת ההשקה.
לשוב ולהתחבר לה´ בבחינת "ומלאה הארץ דיעה את ה´...".
לכן ברור שככל שמתקרב רגע החיבור לאחר המסע המפרך ומכאיב ואנו מתקרבים לנקודת ההשקה של המעגל נהיה אנו רוויים בשניים גם ידע וגם יסורין וכאן בנקודה הקריטית נבין לשוב
.
גם אל הלב .
אל הערך המוסף של האינטליגנציה הרגשית, שמבלי משים משכללת אלפי שנים של רגשות שאינם כוזבים והמתחברים בסופו של דבר לאמת המוחלטת .
וזהו "ותחסרהו מעט מאלוקים".
והנה עוד מספרת לנו תורה, שככל שנתקרב לנקודת ההשקה שבמעגל , אנחנו נטיב לשמוע את קול ה´. אותו הקול שגווע בגן העדן האבוד.
ועל אף "ההגברה" של מעמד סיני , הלך שוב וגווע
והעיקר שיאם של הדברים:
דווקא לאחר קיבוץ גלויות בארץ ישראל וכחלק מהותי של גאולת הקץ, יסגר שוב המעגל ,באופן שבו "ימול" הקב"ה את עורלת ליבנו ונשוב להיות תמימים ושלמים כמו בגן עדן ממש ואף יותר מכך .
האינטלגנציה השכלית והרגשית יהפכו לשלימות אחת
לשוב לאהבת אלוקים ואדם ללא כל עכבות ומיצרים.
והכל למען :
"למען חייך"
למען חיינו שלנו כולנו .
ולא למען אידאל אלוקי סתום...... כפי שרבים נוטים לחשוב

והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח,

 אנא חמישה לצדקה