אדמה רועשת.
נמלים רצות לכל עבר.
הגלים מכים בצוק בודד, ואני עומד שם.לבד.אני והים.
והכל שחור
רק הירח חבק לי. אפילו הכוכב האחרון שזרח, נפל מאחורי פרגוד הצבעים הנעלם. ונדם.
גל ועוד גל. נוף אחר חוף. ואני קופץ
מתרומם באוויר, פורש ידיי. זרמים של רוח ים עוברים בין האצבעות. והנה מתחילה הנפילה. הראש מָטֵה עצמו מַטָה, אל כיוון הסלעים המחודדים. הגוף רועד, בלי שליטה, ומחשבה אחת בראש. לא זזה ימין ושמאל. לא רועדת. מקובעת. לא נרדמת. מציירת לי תמונה זכה וברורה, בה את ניצבת, מחזיקה את ידי. לוחצת חזק ולא נותנת לי ללכת.
אני פוקח עיניים והגל מתקרב. אני מרגיש רסיסים של מלח ומים בפניי. הבבואה מחייכת מתוך הגלים, והנה, אני עף, שתי כנפיים פרושות לצדדי, מתרומם גבוה כמו שחף צחור, מעלה מעלה עד עבים עולה, ומביט בך הולכת ליד הכרמים במרום, על שטיחים לבנים. השמלה הלבנה מתנופפת ברוח, שיער פזור, ועליו נזר של פרחים בהירים כשלג. כמו קרן מסנוורת היית. כמו מלאך מרום.
ואז, הנה קול לא נשמע לאזני, את מפנה מבטך אל מקום לא נודע. אלוקים מדבר בשקט דממה. מגלה כל רזי עולמו לאזנייך. ואת מחייכת. מסיתה את עינייך ודמעה על לחיי לא מרפה. זולגת אט אט אל אגם הדמעות.
קור.
כל הראש נעצר וחושב על המוות.
אין נשימה
מנסה לגמוע אוויר ולא מוצא נחמה.
בועט חזק.
הכי חזק שאפר.
ומצליח להגיע מעל קו המים. נושם את האוויר כמו עני על פת לחם קטנה, ושוחה אל החוף הסוגר על הים.
נשכב על החול הרך, מתנשם, מתנשף, ונרדם עד בוא אור,
עד בואך ממזרח.
