אולי באמת כדאי לי לעשות את זה?...
אולי אני סתם מחכה ומחכה שיבוא איזה גואל שיציל אותי מחיי?
אולי אין באמת את ההיא שתבוא, שתקח אותי מכאן,
אולי כדאי שאלך לי, אי שם, לממלכת האבל, שם כולם יקבלוני כמלך!
כבר זמן מה אני רוצה לאמר את אשר על ליבי לאדם אהוב, שכל רצוני וייעודי בעולם הוא לעוזבו! לנטוש למעלה!
אבל אין מי שישמע כי אין לי אוהב, אין אוזן קשבה לסתריו של ליבי הפעוט..
אין בכוחי כבר לזעוק אל לב השמים כי נצרד גרוני מרוב הבכי בלילות...
עיני נמנעו מלראות אהבה טהורה כמי אגם צלולים, שאין בם פקפוק.
שפתי נדמו מתזוזה, מפחד האנשים הסוברים שאיני מסוגל להוציא זהב מתוכן.
מקווה אני רק שלא אחסר לאף אדם, שלא אכשל ואשאיר פה חבר,לבד.
אם אוכל אחכה לך למעלה בשקט, עד שיתמו חייך ותבואי איתי, אם תתני לי לקרוא לך בלילה בשקט, אולי אז תראי שהיה אפשרי...
המחשבות אינן מפסיקות לרצד במוחי הדל, הידיים מבקשות לרצות את עונשן, מייפחות לי באוזן את אשר רצו לעולל.
ושפתי מבכות את רגע השפל, שבו כבו עיני מאורן הדואך.
מבקש אני ממכם רק בקשה אחת,
את המחילה מכם אם פגעתי באלו שפתיי, או אם הרעתי באלו ידיי,
אם הזקתי באלה עיניי, או אם אהבתי,
בליבי...
אני כואב את אובדני לכם, במקומכם.
אני בוכה בשביל שלא יחסר לכם הדמע.
אך זהו כל רצוני מכם, מכרי, אם אפשר לקרוא לכם כך.
אם איני רצוי פה, איני כדאי. מאסה נפשי את דבריכם הלועגים לי יום ביומו.
ליבי רצוץ ופגוע מכל עֵבר,מחיציכם שנורו מפי גבורתכם.
אני חושב עליכם כלא מבינים את אשר אומר ליבי בכל יום.
כל בוקר נושם אני עם עלות השחר המפציע מחכה שתבואי את ותזכי לראות עמי את הזריחה הרחוקה מעיניי המייחלות לגמוע מעט ממנה.
אני מתפלל כל שחר לראות אותך, אלוקים, לראות שלא נטשתני אבא, לראות שאני עוד איתך, ושאתה עוד איתי,
אך מאסתי מלחכות לכם, כולכם!
כל מיטתי מחוקה כבר מבכי, על חברים רחוקים ששכחוני מזמן.
עליך אבי שלא ענית לתפלתי, שכמו תמיד אמרת, ולא קיימת.
אני כועס על עצמי כל יום מחדש, שלא נתתי אתמול לעצמי לפגוע בידיי.
כי אין טעם לחיי, בזה הרגע, אין אהבה בליבכם אלי כלל.
לו הייתי מחכה, הייתם באים? אם הייתי בוכה, האם אתם שומעים?
אין עונה, אין קול משמיע תזוזה, שמא אוזני, הן אלה המתעות אותי שווא?
חושש מתגובתכם הלא ברורה, למעשיי.
פוחד מפי אבי, שלא ירצני גם שם, למעלה בביתו.
אך לא רוצה להמשיך לרצות כאן את עונש מאסר העולם בחיי, לא מסוגל להמשיך כשהשופט הנשגב מכולם, אותי מקפח, לא נותן לי זכות חנינה.
אני כואב וכואב, כל דקה ודקה, תבינו, אין סוף לטיפות הנושרות מעיני.
אם בגללה, אם בגללו, ואם בגללי המצורע של העולם...
מקווה שהייתי שם כשנזקקתם לי, כשניצלתם את ידיי למעשי הרעה.
מתפלל לעצמי שנוכחתי להיות עמכם כשרעה תקפה את ליבכם הבוגדן...
עוד כמה זמן והכל ייגמר, אמשיך במסע החיים אל המוות. מי יודע אם אמות או אחיה, רק שאלה אחת בליבי נותרה כעת,
אם נטשתם את חיי, את כל ליבי,
מדוע שלא אנטוש גם אני?...
תגובות