אני בוהה בשמים האפורים שנופלים עליי לעת בוקר וערב, תוהה עד מתי אוכל לספוג? ממשיכה להתפתל תחת תוגה מלבלבת שרודפת אותי כבר די זמן, אני קוברת מילה אחת- אפילו שניים, במאמץ מיותר, הרי זה יכאב לא עכשיו אז מחר. ואכבוש מחדש בתמימות את האושר הרגעי שיתפוגג לו, תוהה עד מתי אוכל לספוג? עד מתי אשאר חזקה? להמשיך להתפתל תחת התוגה הזו המלבלבת שלא משאירה לי פנאי גם לעצב אחר.