לאמיל שנתן לי את הרעיון,.

פרידה אחרונה

קצב הנשימות של אמי הופרע לסירוגין באנחותיה, אנחות קטועות, אנחות של כאב. הרופא שבדק את חומה וקצב סבלה חייך לעברה בחיוך של הכחשה והעלמה, חיוך שהרופאים כה מיטיבים בו, חיוך שמופיע כאשר הסיכוי האחרון גם הוא איבד כל סיכוי. לא יכולתי לראות זאת אז יצאתי מחדר מיטתה(ובעתיד מיתתה) של אמי לחדר המדרגות בכדי לתת לסרטן שעדין לא נוצר אצלי פרס, להדליק סיגריה.הרופא יצא לאחר כמה דקות והצטרף אלי לחדר המדרגות, לוקח ממני סיגריה ושואף שאכטה ארוכה לריאותיו ומביט לעבר הארון חשמל.כשרופא אינו מסוגל להישיר מבט לחולה בעיניו או למשפחת החולה תדעו לכם שנפלתם על רופא טוב, רופא שהמוות עדין לא הפכו אדיש לחיים.

קלשו הסיכוים ד"ר ?

הוא לקח עוד שאכטה ארוכה והשתדל להביט בי ובמעין הנהון בלתי נרגש סימן בראשו שאבדו. שילמתי לרופא את סכום ביקורו, סכום שכה חסר לי, סכום שבו אולי יכולתי לקנות עוד כדור פלאים שיעניק לאמי אשליה של בריאות הרי גם סרטן צריך לפחד מאיזה כדור, לא ?

כיביתי את הסיגריה וחזרתי לחדר הצללים של אמי. אמא שכבה במצב ערות, בעיניים פקוחות. לקחתי את הכיסא שבחדר והתיישבתי ליד מיטתה. היא הביטה בי בעיניה הכחולות, עיניים שתמיד ליוו אותי כל פעם שהלכתי לבית הספר, עיניים שניחמו אותי כאשר העצב היה לופת בי בעורמה ובחוזקה, עיניים שכעת יוותרו לי רק בזיכרון, עיניים כחולות של השלמה עם המוות. היא הרימה את ידה הגרומה, יד שהסרטן לא הספיק לנגוס בו את שיניו,הושטתי את ידי ואחזתי בה כנואש המחפש תקווה והצלה. שפתיה רעדו כביכול רוצה עוד לומר לי משהו, לתת עוד עצה אימהית טובה, עצה אחרונה לפני שהיא יוצאת למסע הסופי אל הנצח, מסע לנבכי זכרוני.

רכנתי לעברה, מנסה להקשיב, לשמוע את קולה,מבין שפתיה נשמעו רק חריקות נשימתה כמו איזה כיסא כבד שגוררים על הרצפה. די אמא, אמרתי לעברה, רוכן ומלטף את לחייה, לחיים כה עדינים, לחיים שנצרבו מדמעה זולגת ואיני יכול לדעת האם זו דמעתה או דמעתי שכן שק הדמעות הציף את אישוני(כיום אני משער שדמעתה התערבה בדמעתי) נשימותיה התגברו ולחיצת ידה בידי התחזקה, אור שלי היא אמרה, אור לבן יקר שלי.

לחיצת ידה נחלשה ועיניה נעצמו.רחש נשימותיה נרגע במעין שלווה של רוח אביבית המנענת את עלי העצים, שחררתי את ידי מידה וכיסיתי אותה בשמיכה. מחלון החדר יכולתי להבחין שהשקיעה מתחילה לרדת על העיר,צובעת את השמיים בדם ארגמן, רעש צחוק של ילדות המשחקות באיזשהו משחק ילדותי(אולי קלאס),משחק של "נדמה לי" להישאר צעירים לנצח, משוחחות בניהם דיבור ילדותי של צחוק ותקווה. קמתי לכיוון החלון בכדי לסגור אותו ולהסיט את הוילון ליצור את ההפרדה הטוטאלית ביו יום המחר לחדר ההווה, החדר בו אמי כבר לא תהיה אמי אלא רק זיכרון.הבטתי בך מנסה לחרוט איזשהו זיכרון ילדות הקשור אליך ואלי ושום דבר לא עולה לי בראש, איני יכול לזכור איך טיפלת בי, איך יצאת החוצה לעבודה בשביל לפרנס אותי ולהגשים את כל חוסרי, איך הצלחת לגדל ילד שאף את אביו אינו מכיר ולו יהא זה בתמונה בלבד, כל מה שאני רואה זה גוף שוכב במיטה ונושם חרישי.

התקרבתי אליך מביט בך מלמעלה והתחלתי לזמזם שיר ערש, שיר שאת היית שרה לי כשהייתי תינוק, שיר שלמרות 25 שנות חיי הזמזום לא נעלם : " שן כבר ילדי היפה, ילד שאין דאגה בלבו, ילד שיום אחד יהיה גאווה לאמו ואמו תתגאה בו"

חריץ חיוך קטן נגלה על שפתייך אמא,חריץ קטנטן שגרם לי לשמחה גדולה. נישקתי אותך במצחך ולחשתי לילה טוב, יצאתי מהחדר.

יום למחרת תליתי את המודעות אבל המבשרות על לכתך,שרידי המסקנטייפ נקרעו מבין שיני לקראת ייעודם הזמני להידבק על עמודי חשמל מעץ,ללוח המודעות העירוני בין מודעות נסיעה מיוחדת לקברות צדיקים ובזאר הלבשה המוכר בגדים יד שנייה בזול, שם הצהרתך על לכתך בטרם עת תתנוסס עד בוא המודעה החדשה שתצהיר על לכתו טרם עת של קבר צדיק הלבוש בתכריכים שנקנו בבזאר יד שנייה.

חזרתי לביתך, את כבר לא ישנה במיטתך, הסדינים מיושרים למשעי אפילו אין שום משקע על מיטתך משהו שיעיד ששכבת שם, קשה להאמין שעד אתמול היית אמא שלי וכעת את דמות ערפילית. הלכתי לכיוון המטבח, הרתחתי מים לקפה משלים עם ניסיון העיכול שלי שזהו כעת הקירות בבית דוממים. המים רתחו והכנתי לעצמי תה מתוך ההרגל של קיומך לשעבר בבית וטיפולי בך, תה רימונים, אומרים שזה מונע סרטן, סרטן זה בהחלט מנע רק מוות מסרטן זה לא מנע. עוד מעט אצטרך לרדת אל השכנים ולשאול מספר כיסאות לאורחים שיבואו לנחם אותי, את תפילת הקדיש כבר התחלתי לתרגל בשנייה שסיפרת לי את הבשורה, "בחייכון ובחיי כל בית ישראל" אלו הן המילים היחידות שהצלחתי לזכור מהתפילה, אולי היה צריך לכתוב במותך עם מות כל בית ישראל, אז זה היה נשמע הגיוני, לגמתי מהכוס תה לגימות מדודת, בכל לגימה אני נזכר רק בך שוכבת על המיטה ושוב אותו זמזום של שיר ערש שהיית שרה לי. יצאתי מהמטבח ונכנסתי לחדרך, הרמתי את השמיכה ונכנסתי לתוך המיטה מחכה שתבואי ותכסי אותי ותשירי לי, שתתני לי נשיקה ובצאתך תכבי את האור, כיסיתי את ראשי עם השמיכה מתמסר לחושך ולחום הנובע מנשימתי, הנה הכול בסדר ואני שוב בן 4, ואמא עדין בחיים ועוד מעט יבוא בוקר ואצטרך ללכת לגן כשאמי אוחזת את ידי הקטנה בחוזקה מלטפת של פרידה חוזרת.

שדרות 2008

פורסם ב" צעדים" סיפורי דרום 7 עורך : מיקי כהן